אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל

בפרשת בראשית נאמר "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (בראשית ו,ה-ח). בפסוקים אלו, יצרו הרע של האדם הוא סיבה אצל הקב"ה להינחם על בריאתו ולמחות אותו מעל פני האדמה.

בפרשתנו פרשת נח נאמר "וַיָּרַח ה' אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי. עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח,כא-כב). כאן לכאורה מתהפכים היוצרות, ויצרו הרע של האדם הוא דווקא סיבה שהקב"ה ימנע עוד מלכלותו.

להבנת העניין יש לערוך הקבלה בין אדם הראשון לנח, שניהם היו אבות יחידים לכל האנושות, אבל יש ביניהם הבדל גדול. אדם הראשון הוא יציר כפיו של הקב"ה ובזה סוד גדולתו, הוא הצטווה לא לאכול מעץ הדעת ובזה חטא שהתאווה להשיג מושכלות גבוהות מדי. נח לעומת זאת נולד כאיש רגיל והגיע לגדולתו בזכות מעשיו הטובים וצדקתו, הוא למעשה יצר את עצמו והבדיל את עצמו מיתר בני דורו, לאחר המבול הוא דווקא נטע כרם שתה יין והשתכר שזהו לכאורה הפך עץ הדעת. מעניין לציין שבני האדם נקראו בפרשת בראשית "בְנֵי-הָאֱלֹהִים" (בראשית ו,ב), ודווקא בפרשתנו לאחר המבול הם נקראים "בְּנֵי הָאָדָם" (בראשית יא,ב), ניתן להבין זאת באותו אופן שבתחילה הם זכו לדרגתם מהיותם בני אלוקים ומעתה דרגתם באה להם מהיותם בני אדם.

המשנה במסכת אבות אומרת "עשרה דורות מאדם ועד נוח, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין לפניו, עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנוח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפיים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם." (אבות ה,ב)

ניתן אפוא להציג כאן שני עולמות שונים והפוכים זה מזה, העולם שמאדם עד נח לפני המבול, והעולם שלאחר המבול מנח עד אברהם. בעולם הראשון הקב"ה העמיד את האדם בדרגה גבוהה ומטרתו הייתה לשמור על מעלתו, ודווקא עולם זה נכשל לחלוטין עד שהקב"ה הגיע למסקנה שאין לו סיכוי לחזור למוטב. בעולם השני לעומת זאת הקב"ה נותן לאדם להתחיל מלמטה ולהתקדם ולעלות מעלה מעלה, ולמרבה הפלא דווקא המהלך הזה מצליח, ומתברר שבעולם זה אין שום יאוש כלל והכל יגיע לתיקונו במוקדם או במאוחר.

על הפסוק "וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל" (בראשית ז,ז) כתב רש"י "מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". הדבר נראה תמוה כיצד מי שדיבר עם הקב"ה ובנה בשליחותו תיבה במשך 120 שנה ואסף את כל בעלי החיים אליו, עדיין איננו מאמין שירד המבול. אולם בביאור הדבר נראה שנח סבר כמו יונה בנינוה שבני האדם ישובו בתשובה והקב"ה יינחם על הרעה, כלשונו של יונה "כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד וְנִחָם עַל-הָרָעָה" (יונה ד,ב). ואמנם בעולם שאחר המבול כך הם הדברים, אבל בעולם שלפני המבול אבדה התקווה לתיקון.

בדרך זו נראה לפרש גם את קללתו של נח לחם וכנען "וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט,כה), העבדות היא עונש שמטרתו תיקון שהעבד ילמד ממעשיו של אדונו ולא עונש של מוות כמו עונשו של אדם הראשון או של קין, ואכן חז"ל אמרו שאליעזר עבד אברהם הועלה מדרגת ארור לדרגת ברוך. וז"ל המדרש "אמר רבי יוסי ב"ר דוסא: כנען הוא אליעזר, ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה, יצא מכלל ארור לכלל ברוך" (בראשית רבה ס,ז).

מסקנת הדברים בעיניי היא כלשונו של רבי נחמן מברסלב "אֵין שׁוּם יֵאוּשׁ בָּעוֹלָם כְּלָל" ו"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן."