במשך כמה עשרות שנים, היה הרב אלעזר מנחם מן שך ראש ישיבת פוניבז' המנהיג הדומיננטי ביותר של הציבור החרדי הליטאי. הוא צבר בשנים הללו הערצה חסרת תקדים, אולם באותה מידה גם הקים עליו אויבים רבים בתוך הקהילה החרדית ואפילו בתוך הציבור הליטאי. דמותו עומדת עד היום כסמל למנהיגות הליטאית לטוב ולמוטב, הפלגים השונים בציבור הליטאי נאבקים על הזכות להיחשב ממשיכי דרכו, אולם באותה שעה רבים אחרים נרתעים ממורשתו. בעיני אנשים רבים הוא מורה הדרך האולטימטיבי של עולם התורה ושל הציבור הליטאי, שהנחיל את המושג "דעת תורה" ויצק לתוכו תוכן רב, ובעיני רבים אחרים הוא בעל מחלוקת שרדף את יריביו הרבים בכוחנות ובחוסר סובלנות. אני מבקש לשרטט את האופן שבו אני רואה את הדברים.
הרב שך היה אב טיפוס של תלמיד החכם הליטאי, הוא היה ספון שנים רבות באוהלה של תורה ובה מצא את כל מבוקשו. הוא למד בהתמדה עצומה, למד אצל גדולי תורה כמו הגרי"י רבינוביץ והגרנ"צ פינקל ועוד אחרים, הרביץ תורה בישיבות שונות ועמד בקשר קרוב עם גדולי תורה כמו הגרח"ע גרודז'ינסקי מווילנא, הגרא"ז מלצר מסלוצק שהשיא לו את אחייניתו, הגר"א קוטלר מקלצק (בן דודו בהיותו חתנו של הגרא"ז מלצר), ולאחר עלותו לישראל היה בקשרים אמיצים עם הגרי"ז מבריסק שגר בירושלים. הבחירה של הגרי"ש כהנמן לצרפו כראש ישיבה בפוניבז' הייתה ככל הנראה בשל גדלותו בתורה, ללא שום קשר לדמות המאוחרת של הרב שך כמנהיג.
מעורבותו הציבורית של הרב שך התחילה לכאורה בשלב מתקדם בחייו, הוא נכנס כחבר "מועצת גדולי התורה" בגיל מבוגר ומאז נעשה מעורב בהנהגת הציבור החרדי בכלל ועולם הישיבות הליטאי בפרט במשך כשלושה עשורים. הוא שימש בהנהלת "ועד הישיבות" ו"החינוך העצמאי", הקים את עיתון "יתד נאמן" את מפלגת "דגל התורה" ואת כשרות "שארית ישראל". באותן שנים הוא הביע עמדה בכל נושא ציבורי בקהילה החרדית, ובפרט בכל הנוגע לעולם התורה הליטאי. הוא דיבר וכתב רבות על שיטת הלימוד בישיבות, על השקפת העולם שקיבל מרבותיו בנוגע לנושאים שונים, על היחס לציונות למדינת ישראל למודרנה ולחילוניות. הוא הפך לכתובת מרכזית לרבנים ולראשי ישיבות וגם לציבור הרחב, בשאלות שונות ומשונות. השפעתו הדומיננטית הורגשה בכל עולם הישיבות, כשהוא היה מעורב גם בחלק ניכר מהמינויים בכל עולם הישיבות הליטאי.
הגרא"מ שך הביע לא פעם עמדה נחרצת בנושאים שנויים במחלוקת, ולא נרתע לעשות זאת גם מול גדולי תורה מפורסמים, ראשי ישיבות, אדמו"רים, ומנהיגי קהילות ובשל כך הוא צבר לעצמו מתנגדים רבים. בהכרעתו על כניסת אגודת ישראל לקואליציה של מנחם בגין, הוא איבד את מעמדו אצל בני ותלמידי הגרי"ז מבריסק, כשמאוחר יותר החריפו היחסים במעורבותו בגט שהפקיד הרב מלכיאל קוטלר לרעייתו בתו של הגרי"מ פיינשטיין. התנגדותו לדרכו של האדמו"ר מליובאוויטש בקירוב רחוקים ובהשפעתו על עולם הישיבות, הציגה אותו כפלגן וסכסכן. פרישתו ממועצת גדולי התורה בשל חילוקי דעות עם האדמו"ר מגור, מעורבותו בהקמת תנועת ש"ס ומאוחר יותר הקמת תנועת "דגל התורה", גרמו לפילוג קשה מאוד בתוך הקהילה החרדית. חילוקי הדעות בינו לבין הגר"ד פוברסקי בנוגע להתנהלות ישיבת פוניבז' והמינויים בתוכה, גררו את הישיבה למאבקים פנימיים שלא פסקו עד היום הזה. חלקה של ש"ס בניסיון להפלת ממשלתו של יצחק שמיר, ומאוחר יותר הצטרפותה של ש"ס לממשלתו של יצחק רבין, הובילו לקרע חריף בינו ובין הגר"ע יוסף. מעורבותו של הגר"ח גריינימן במהלך של ש"ס, הובילה לדברים חריפים של הרב שך כגדו באופן פומבי. ניתן למנות עוד דוגמאות רבות שבהן עמדותיו הנחרצות בנושאים שונים, פגעו באנשים כאלו ואחרים ובכללם גדולי תורה ויראה מפורסמים.
לעניות דעתי, את דרכו של הרב שך לאורך כל השנים ניתן לתמצת בדברי חז"ל שהובאו ברש"י על הפסוק "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ--כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה" (דברים לא,ז) וז"ל "משה אמר ליהושוע זקנים שבדור יהיו עמך הכל לפי דעתן ועצתן אבל הקב"ה אמר ליהושוע כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם תביא על כרחם הכל תלוי בך טול מקל והך על קדקדן דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור".
מעבר להיותו כאמור ת"ח גדול ומתמיד עצום, הצטיין הרב שך בחכמה מיוחדת ובעיקר בהבנה מעמיקה של תהליכים חברתיים. הוא הבין שלמען הקמת עולם התורה הליטאי והפיכתו לציבור מאורגן, יש צורך בניסוח של אידאולוגיה סדורה, במוסדות וארגונים, ובקבלת החלטות מסודרת, שבמצב הנוכחי אפשרית על ידי נטילת המושכות על ידו באופן מלא. הוא לא ביקש לעצמו טובות הנאה אישיות לו או למקורביו וברח מהן בכל דרך, הוא הסכים לשלם את המחיר שיהיו לו מתנגדים רבים ובלבד שהדברים יתנהלו באופן הטוב ביותר.
הרב שך לא היה בעל השכלה כללית, גם במחשבת ישראל ידיעותיו והשגותיו לא היו גדולות, וכמדומני שגם בענייני הוראה של איסור והיתר או דיינות הוא לא גילה מומחיות רבה. הוא מן הסתם הכיר בכך שיריביו כדוגמת האדמו"ר מליובאוויטש, הגרי"ד סולוביצ'יק מבוסטון, הגר"ע יוסף ואחרים עולים עליו, אולם הוא לא ראה בכך סיבה להימנע מלהביע את דעתו כנגדם. דבריו הרבים במכתביו במאמריו ובדרשותיו, שהתפרסמו בסדרת הספרים "מכתבים ומאמרים", מצטיינים בפשטותם. אין בהם עומק רב וחידושים מיוחדים, אבל יש בהם דברים ברורים בהירים וקוהרנטיים.
אינני סבור שהרב שך חף מכל ביקורת, ואני סבור שהוא עצמו לא חשב כך. אבל ברור לי שהקו המנחה שלו לאורך כל שנות הנהגתו היה מונחה מדאגה עמוקה להמשך קיומו של עולם התורה והישיבות כפי שהוא הבין את תפקידו, ולשם כך הוא עשה כל מה שהוא מצא לנכון. אני סבור שבשנות הנהגתו הוא הבין היטב את האתגרים ואת המהלכים הנדרשים, אלא שלמרבה הצער לא נמצא לו ממשיך ו/או מחליף שידע להמשיך ולהוביל את עולם התורה הליטאי להתמודדות הנדרשת עם האתגרים החדשים.
כל אלו הנושאים כיום את שמו של הרב שך ומציגים את עצמם כממשיכי דרכו מכל חלקי הציבור החרדי ליטאי, אולי יכולים לצטט ממכתביו ומאמריו או אפילו לספר עובדות שתומכות בדרכם, אבל הם רחוקים מאוד מהבנתו הרחבה והמקיפה ומחכמתו המעשית, ובמובן מסוים הם מוכיחים פעמים רבות שהם ההפך הגמור שלו.
הגר"ש הוא בעיניי רומנטיקן חסר תקנה, הוא ביקש להביא את העולם למצב האופטימלי מבחינתו, העולם שמשתקף לנגד עיניו מהתורה שלמד, מסיפורי המופת ששמע, מתורת הקבלה וכיו"ב. הוא מתעלם מהמציאות הסובבת אותו ומסרב להתייאש מתיקון העולם, והוא מוכן לשם כך להפוך שמים וארץ, ולהסתכן במלחמות וחרמות ולהישאר עם מתי מעט.
הגראי"ל היה פיקח עצום, אבל גם בחידושי תורה לא הלך בגדולות ובנפלאות. הוא הביע חשש גדול מבעלי כישרונות גדולים, והאמין בטיפוח הנורמליות והבינוניות. הוא לא האמין ביכולת לשלב בין אשכנזים וספרדים בעולם תורה אחד, ותמך תמיד בהפרדה מוסדית בין חוגים ועדות. הוא היה אדם שחי את ה"מצוי" הרבה יותר מאשר את ה"רצוי". הוא לא חיפש מעולם מהפכות, אלא לשמר מצב קיים עם שינויים אטיים. משה גרילק מרבה לצטט בשמו "אנו זקוקים לאבולוציה ולא לרבולוציה".
