מסורבות גט וסל התרופות

טור דעה של אמילי עמרוסי בעיתון "ישראל היום" (http://www.israelhayom.co.il/opinion/477441), בו היא הביעה את זעקת הנשים העגונות מסורבות הגט בישראל, פתח בימים האחרונים דיון ציבורי רחב. 

אמילי סיפרה בטור זה על הצעת חוק להפקעת קידושין שהוגשה לכנסת, ועל חברתה ש' שמצהירה על כך שהיא מתירה את עצמה בשם "כוונת התורה" ושהיא בדרכה לייסד "זרם של נשים דתיות ונשואות ויראות שמיים כמוני, שנאלצות לחטוא ביודעין".

מן הצד האחד נשמעו קולות הזדהות של קהל רב, של אנשים ונשים, של דתיים וחילוניים, המבקשים למצוא מענה למצוקתן האיומה של אותן נשים שבעליהן מסרבים להתיר את כבליהן באמצעות מתן גט כדת משה וישראל.

האנשים הללו רואים ברבנים בדיינים ובפוסקי ההלכה את הכתובת לפתרון מלא של הבעיה, באמצעות פסקי הלכה חדשניים / עצמאיים / מקוריים / נועזים ועוד שלל מונחים. 

לטענתם, העובדה שנשים רבות נמצאות במצב בלתי אפשרי זה, נובעת מחוסר רצון ואכפתיות של הרבנים לסייע ולעשות כל שביכולתם לטובת אותן נשים, או פחד בלתי מוצדק מפסיקת הלכה אפשרית מסיבות לא ענייניות.

להבנתם, הדרך לגרום לרבנים לעשות את שנדרש מהם, היא לאיים עליהם בהפרת ההלכה באופן קיצוני על יד נשים שלא יימצא להן הפתרון ההלכתי.

ומן העבר השני נשמעו קולות של מחאה חריפה, על ההעזה של אנשים שמוכרים כשומרי תורה ומצוות, להביע בגלוי יחס אמפתי למי שמצהירה על מוכנותה לעבור באופן גלוי על איסורי תורה חמורים ביותר. על חוסר ההבנה של כללי ההלכה והפסיקה, שגם עם גמישות מרבית אינם יכולים להתיר כל איסור ולפתור כל מצוקה.

ההתגוששות בין שני המחנות הללו, מזכירה לי את המאבק של חולים במחלות קשות ונוראות, להכללתם של תרופות וטיפולים רפואיים שונים העשויים להציל את חייהם ב"סל התרופות".

מן הצד האחד עומדים החולים ובני משפחותיהם ועוד אנשים רבים וטובים, המצפים מהמדינה לעשות כל דבר בכדי להציל חיים, ומבחינתם כל סכום כספי איננו גבוה מדי לשם כך.

גם הם סבורים שכל מגבלה על הסכום המוקצה ל"סל התרופות" נובעת מחוסר רצון ואכפתיות של קובעי המדיניות, לסבלם העצום של החולים וקרוביהם.

וגם כאן ניצבים למולם אנשי ממשל, כלכלנים וקובעי מדיניות, ומבהירים שוב ושוב שגם המשאבים הכלכליים הציבוריים אינם בלתי מוגבלים, ועם כל הכאב והצער לא ניתן למלא את כל הצרכים כולם.

בגמרא (בבא בתרא י,ב) מסופר על יוסף בן ר' יהושע שהסתלק לבית עולמו ושב לחיים וסיפר שראה "עליונים למעלה ותחתונים למטה", התוספות במקום הביאו בשם רבינו חננאל "אמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפר' במה בהמה (שם דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה א"ל רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו' ".

מדברים אלו אנו יכולים ללמוד על חומרת העניין של רב או דיין שאיננו מתמסר לחפש בכל כוחו את הדרך להתמודד עם זעקתם של הדלים והעשוקים, ובוודאי שמחובתנו כולנו להתריע ולזעוק תמיד ובכל מקום את דמעת העשוקים אשר כדברי קהלת (ד,א) אין להם מנחם. על כך אין לי אלא להודות לאמילי על התגייסותה לשם כך.

אולם דווקא בשל כך, אני סבור שהניסיון שלה להביע עמדה בנוגע לפתרון הלכתי מסוים, ובעיקר האופן חסר השיפוטיות שבו היא הציגה את דברי חברתה ש', הם חציית קו אדום שעלול למנוע מכל אדם ירא שמיים ומחויב לשמירת תורה ומצוות להצטרף לאותה זעקה, שכן משמעות הדברים הללו היא בעיניי ובעיני רבים וטובים הפרת כל הגבולות ההלכתיים באופן החמור ביותר.

אם אכן הרבנים ופוסקי ההלכה יכולים להתיר כל איסור בעת הצורך, אזי לשם מה יש צורך בהלכה?

ובקצרה, אני סבור שכוונתה של אמילי רצויה, אבל מעשיה אינם רצויים.