על העדריות

פורסם בעיתון "יום ליום"

בשבוע שעבר כתבתי כאן על המספר הגדול של תלמידים בישיבות הגדולות, המונע מצוות הישיבה לדאוג לגידולו וצמיחתו של כל תלמיד, והפעם אני מבקש להתייחס לאותו עניין מנקודה שונה.

בדרך כלל, איכות וכמות ניצבים בסתירה זה לזה, ככל שדבר הוא איכותי יותר כך הוא נדיר יותר. הדבר נכון כמובן גם במסגרות שונות ובודאי במוסדות חינוך, ככל שמדובר במוסד איכותי יותר כך הסינון והמיון אליו קפדניים יותר, ומספר הבאים בשעריו נמוך יותר. כמדומני שהתופעה הזו קיימת גם בצבא, ככל שמדובר ביחידה יותר מיוחדת, היא מוגבלת למספר מצומצם של מצטיינים.

למרבה הפלא, בישיבות גדולות ובסמינרים לבנות התמונה היא הפוכה לחלוטין, הישיבות הגדולות הנחשבות ביותר והסמינרים לבנות המבוקשים ביותר, הם גם המוסדות הגדולים ביותר. דבר זה אומר דרשני, כיצד הגידול בכמות לא רק שאיננו פוגע באיכות אלא אף תורם לה.

התשובה לשאלה זו טמונה למעשה באופן שבו אנחנו בוחרים את מוסדות החינוך עבור ילדינו, והיא מלמדת לצערי על הסתכלות לא נכונה. אם היינו בוחרים את מוסדות החינוך על פי הייחודיות שלהם, בצוות החינוכי, בתכנית הלימודים, בערכים החינוכיים, בעבודה המקצועית, בתחומי התמחות, בתוכניות ייחודיות וכיו"ב, אזי מן הסתם התוצאה הייתה שמוסדות איכותיים וייחודיים היו גם קטנים בכמותם. 

אולם העובדה היא שבחירת מוסדות החינוך נעשית בעיקר כבחירה של מוצר צריכה, שבה אנחנו בדרך כלל מסתכלים על כל אלו שמסביבנו ומתבוננים מה הם רגילים לקנות, ואז אנחנו מבקשים להיות דומים להם. השיקול העיקרי החשוב עבורנו הוא מי עוד הולך למוסד פלוני או אלמוני, ואנו מבקשים שילדינו יהיו עם הדומים לנו ולהם. בשל כך, ככל שמוסד מקבל יותר תלמידים מחוג מסוים, כך יוקרתו גדולה יותר והביקוש אליו רב, לעומת מוסד קטן שהביקוש אליו גם הוא קטן. הקבלה למוסדות החינוך הגדולים, היא מעין אישור שאנחנו ראויים להיות חלק מהקולקטיב, והשאלות האחרות על טיב החינוך, רמת ההוראה, היחס האישי וכיו"ב נעשים משניים בלבד.

תופעת העדריות שמביאה את התלמידים הטובים ואת התלמידות הטובות למוסדות הגדולים, נוכחת גם בתוך המוסדות הללו עצמם. המסר המרכזי המועבר לתלמידים ולתלמידות ע"י הוריהם ומוריהם, הוא לא להיות יוצאי דופן. החיסרון הגדול ביותר הוא להיות חריג ושונה, גם אם מדובר בדברים חיוביים, כגון הקפדה גדולה יותר בהלכות שונות, או בלימוד מסכת נוספת ועוד כהנה וכהנה. 

בנקודה זו, עולם הישיבות כיום הוא היפוכו הגמור של עולם ישיבות ליטא, מהקמת וולוז'ין ועד החורבן הגדול בשואה של ישיבות כדוגמת טלז וסלבודקה, באותן שנים חינכו ראשי הישיבות את התלמידים לפתח את הייחודיות והאינדבדואליות שלהם, ולא לחקות את רבותיהם וחבריהם. 

עלינו לשנן את הסעיף הפותח בשולחן ערוך (אורח חיים א,א) שבו נאמר "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו" ובהגהות הרמ"א שם "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת". 

תופעת העדריות נוכחת אצלנו בעוד תחומים רבים, ואציין כאן עוד דוגמה אחת. שמעתי שהאדמו"ר ה"ישועת משה" מויז'ניץ זצ"ל היה מרבה לדבר עם חסידיו כנגד חיי מותרות, רכישת ריהוט יקר, ועריכת שמחות מפוארות ויקרות. הוא היה אומר שבעבר כל אדם ידע שיש עניים ויש עשירים, וכל אחד חי את חייו על פי יכולותיו שלו, ואילו כיום אנחנו מנסים להיות כולנו אותו דבר בלי שום הבדל.