פורסם בעיתון "יום ליום"
בתקופה זו מתקיים הרישום לישיבות הגדולות, ובתקשורת החרדית מתפרסמים נתונים על הרישום לישיבות השונות. באחת מהכתבות שהתפרסמו בנושא קראתי שבישיבת פוניבז' שבה למדתי בבחרותי, יכנסו בשנה הבאה למעלה מ-300 תלמידים חדשים לשיעור א'. הידיעה הזו שתוארה שם כהצלחה גדולה, מצערת ומדאיגה אותי מאוד.
נער בן 16-17 שנכנס ל"ישיבה גדולה", אמנם מרגיש שהוא כבר בוגר ועומד ברשות עצמו, אבל למעשה מדובר עדיין בנער צעיר לימים שנדרש להרבה השגחה ותשומת לב. הוא נדרש לרב שידריך אותו בלימוד, שישים לב למצבו הרוחני והגשמי, שיתעניין במצב רוחו הרגשי והנפשי, ושידע מה מצבו מבחינה חברתית. כל הדברים הללו אינם קלים ופשוטים גם בישיבה עם כמה עשרות בחורים בשכבה, אבל הם בודאי בלתי אפשריים בשיעור של כמה מאות בחורים.
המציאות הזו, מאלצת חלק גדול מהבחורים הצעירים הללו לדאוג לעצמם, ועם כל הכבוד לאותם בחורים, היכולת שלהם לעשות זאת היא מוגבלת עד בלתי אפשרית. אין ספק שהתפתחותם הלימודית והרוחנית, כמו גם התפתחותם הרגשית והחברתית, לא יגיעו למקסימום האפשרי ללא יד תומכת ומכוונת. מי יודע כמה תלמידים נותרים מאחור מבחינה לימודית? כמה נדרשים להתמודד עם קשיים חברתיים כאלו ואחרים? כמה נמצאים במבוכה באשר לדרך הלימוד המתאימה עבורם, לתיקון המידות, ללימוד ההלכה ולעבודת ה'?
חז"ל במדרש אומרים שלכל עשב ועשב יש מלאך ברקיע שאומר לו גדל, ובודאי שלכל נער ונער בישיבה נדרש רב שיאמר לו גדל. גודלן של הישיבות כיום, והיחס בין מספר אנשי הצוות למספר התלמידים, איננו מאפשר את הדבר הבסיסי הזה. הדבר ניכר בעיקר בשלב המעבר מהישיבה הקטנה לישיבה הגדולה, שכן בישיבה הקטנה מדובר בדרך כלל במספר תלמידים קטן וביחס אישי מאנשי הצוות לתלמידים, והמעבר לישיבה הגדולה הוא מעבר מבריכה קטנה לים הפתוח.
בנקודה זו יש לציין במיוחד את ישיבת "יד אהרן" בירושלים בראשותו של הגאון ר' יהושע אייכנשטיין שליט"א, שמקפיד כבר עשרות שנים לא לקבל בשנה יותר מ-25 תלמידים, בשל רצונו להשקיע בטיפוחו וצמיחתו של כל תלמיד. באופן דומה ניתן לראות ישיבות נוספות המצטיינות בהקניית דרך ייחודית בלימוד תורה ובעבודת ה' כדוגמת ישיבת "אור ישראל" בפתח תקוה וישיבת "נחלת הלוויים" בחיפה, מקפידות גם כן לא לעבור מכסה מסוימת של תלמידים, על מנת לעקוב אחרי גדילתו והתפתחותו של כל תלמיד הבא בשעריהן.
מצער ומדאיג מאוד שהגידול המבורך בספסלי בית המדרש, מגיע על חשבון הצמיחה של תלמידים רבים וטובים שעשויים היו לגדול ולהתפתח בכל המובנים. ועליהם עלינו לקרוא את הפסוק "אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת" (איכה ד,א).
בהינתן רמת הצביעות וההתנכרות לטבע האנושי אליה מחוייב הממסד הישיבתי, מוטב להיות במקום שהממסד לא רואה אותך.
השבמחקבמקומות הקטנים (אור ישראל כדוגמה קיצונית) יש יחס אישי במובן של מלאך חבלה המכה על ראשך ואומר לך היעלם ושלא תעז להיות מי שאתה.
בצלאל, אתה גדלת בפוניבז ומה? לא הסתדרת? לא פרחת?
השבמחקכשנכנסתי לפוניבז' היינו כ-100 תלמידים חדשים בשיעור א' והתחלקנו לשני שיעורים, וגם אז להרבה תלמידים היה קשה מאוד ולמרביתם לא היה קשר עם אף רב. כעת מדובר במספרים הרבה יותר גדולים, והבעיה חמורה שבעתיים.
מחקבאופן אישי, נכחתי בשנה הראשונה בכל השיעורים, היה לי קשר עם דודי הרב יצחק מאיר יעבץ, וגם זכיתי מהשנה השניה לקרבה מהגרב"ד פוברסקי שליט"א, אבל עיקר התפתחותי הייתה מדיבוק חברים עם תלמידים מצוינים בני גילי וגדולים ממני.
יחד עם זאת, בהחלט נראה לי שהיה הרבה יותר טוב להתפתחותי התורנית אם היה לי קשר קרוב יותר עם גדולי תורה באותה תקופה, ובכל אופן דומני שגם בזמני היו הרבה בחורים שהלכו לאיבוד ולא התפתחו כפי שהיה קורה עם מספר התלמידים בשיעור היה קטן יותר והיחס של הר"מים היה יותר אישי.
לא הבנתי מה עזר פתיחת המסגרת חכמי לב? תמיד היו מסגרות תכוניות הישוב וכו'' זה שלקחת בחורים שלא הצליחו להתקבל לישיבות קטנות אליך כנראה הגעת לאחוזי בגרות נמוכים ביותר אז מה ההצלחה הגדולה?
השבמחק