היעדר מנהיגות בקהילה החרדית

(צילום: אורן זיו)

בימים כתיקונם, מקובל לראות את הקהילה החרדית כקבוצה עם מנהיגות מתפקדת, הן במישור הרוחני והדתי ע"י מנהיגות רבנית והן במישור החברתי ע"י מנהיגות ציבורית ופוליטית.

אנו רגילים לראות את המנהיגות הרבנית החרדית מנחה את הציבור בסוגיות של אמונה, תורה, הלכה, חינוך, צניעות, כשרות, שבת, יחס למודרנה, יחס למדינה, זהירות מסכנות רוחניות, וכמובן בקריאה קבועה לבוא לתמוך במפלגות החרדיות בבחירות לכנסת או לרשויות המקומיות.

את המנהיגות הציבורית והפוליטית, אנו רואים בדאגה לתקציבים לישיבות ולכוללים, לשטחים ולמבנים למוסדות החרדים, לפתרונות דיור לציבור החרדי, לחוקים בענייני דת ומדינה (שבת, כשרות, גיור וכיו"ב), לחוק הגיוס, לרווחה ולעוד מגוון נושאים.

אולם המבחן הגדול של מנהיגות הוא בשעת משבר, וכעת אני מתקשה לראות תפקוד מיטבי הן של המנהיגות הרבנית והן של המנהיגות הציבורית והפוליטית.

מבלי להתייחס לשאלה שהעסיקה אותנו כבר כמה שבועות אודות השמירה על כללי ההרחקה, יש כאן משבר גדול שנוגע להיבטים בריאותיים, כלכליים, נפשיים, חברתיים, אמוניים וכיו"ב, ואני לא רואה כלל את הדמויות שמובילות את האירוע הגדול הזה בקהילה החרדית.

אינני שומע כמעט את קולם של 16 חברי הכנסת החרדים, ולא ידוע לי על מהלכים של שלושת המפלגות החרדיות (אגודת ישראל, ש"ס ודגל התורה) ומנגנוניהן בשביל להוביל ולנהל משבר בסדר גודל כזה.

גם בקרב המנהיגות התורנית, אני מתקשה לראות הובלה. אמנם בחודש האחרון התפרסמו אינספור מכתבים של רבנים, אבל כולם עסקו בשאלות נקודתיות או בחיזוק כללי באמונה, ולא בהובלה של הציבור בשעת משבר.

רבנים מפורסמים, שבשנה וחצי האחרונות טרחו רבות להביא את כל החרדים אל הקלפי 4 או 5 פעמים (3 לכנסת ופעם או פעמיים לרשויות המקומיות), כמעט נאלמו דום בשעה שהציבור החרדי הרחב עומד נבוך מול משבר כה גדול.

כשאוטובוס חונה, ניתן לחשוב שהיושב ליד ההגה הוא נהג מנוסה, אבל כעת הוא איננו צריך ליסוע לשום מקום. אבל כשהאוטובוס חייב להגיע ליעד מסוים והוא נשאר במקום, כולם מבינים או שהנהג נרדם או שהוא פשוט לא יודע לנהוג.