כצפוי, המאמר עורר הדים רבים בקרב כל הנוגעים בדבר, בקהילה החרדית ומחוצה לה, וגרמה לשיח רחב שרובו עסק בנכונות או אי-נכונות הניתוח של איתמר את המציאות העכשווית. את עמדתי האישית בנוגע לקריאת המצב, פרסמתי בבלוג עם פרסום המאמר, אולם אני סבור שהדיון החשוב איננו צריך לעסוק במאמר עצמו, אלא בנקודה החשובה שלא זכתה עד היום למספיק התייחסות.
התובנה החשובה בעיניי היא ש"החרדיות החדשה" של אנשים חרדים בוגרים (25-40) המשתלבים בעבודה / אקדמיה / צבא וכיו"ב, עשויה ליצור בשלב הראשון "חרדיות נטולת אידיאולוגיה", מפני שמרבית האנשים בתקופה זו בחייהם מבקשים בסך הכל לחיות חיים טובים ושלווים ברווחה כלכלית ועם מינימום קונפליקטים, אבל זהו דבר בלתי אפשרי עבור "הדור השני". ילדיהם של "החרדים החדשים" כדרכם של בני נוער, יחפשו דרך אידיאולוגית ללכת בה, ו"חרדיות נטולת אידיאולוגיה" לא תוכל לספק אותם. בהיעדר אידיאולוגיה הם יחזרו לחרדיות הקלאסית שהוריהם נטשו, או שיעזבו לחלוטין את העולם החרדי, ולכן אין מנוס מגיבוש אידיאולוגיה עבור הדור הצעיר של "החרדיות החדשה".
איתמר הפנה את הזרקור למקומות שבהם להערכתו מתחילה להיווצר אידיאולוגיה כזו, והוא מצא 4 דוגמאות לכך:
- הרב אליהו מאיר פייבלזון ראש ישיבת "פתחי עולם"
- הרב אוריה עינבל ראש "בית מדרש הגר"א"
- הרב יהושע פפר עורך כתב העת "צריך עיון"
- הרב מיכאל נכטיילר מייסד ומנהל אתר "אקשיבה"
ניתן לחלוק על הפרשנות של איתמר לאידיאולוגיה שמתפתחת במקומות הללו, וכמובן ניתן לטעון שהמקומות הללו אינם משמעותיים ושיש מקומות אחרים שבהם מתפתחת אידיאולוגיה כזו, אולם עצם הדיון וההתייחסות לאידיאולוגיה של "החרדים החדשים" היא בעיניי נקודה נכונה וחשובה מאוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה