אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ

בתקופה האחרונה קראתי באתרי החדשות החרדים ידיעות בשני נושאים פנים-חרדיים שלכאורה אין קשר ביניהם, אולם להבנתי הם נובעים מתפיסה אחת הדורשת שינוי יסודי.

הנושא הראשון הוא הבחירות המוניציפליות הקרבות, כשאנו מדווחים חדשות לבקרים על הסחר-מכר המתנהל בין ראשי שלושת המפלגות החרדיות בנוגע לאיוש התפקידים במועצות ובראשות הערים, כשראשי המפלגות מבקשים לצאת עם שלל תפקידים לאנשיהם.

הנושא השני הוא ה"מרד" של בחורי ישיבת חברון שקראו לאחרונה תיגר על החלטות שונות של הנהלת הישיבה, כשהנהלת הישיבה מצידה עושה כל שביכולתה להצר את צעדיהם של בחורים עצמאיים וליצור בישיבה אווירה של ציות מלא לכל החלטותיה.

המכנה המשותף לשני המקרים הללו, הוא ההתעלמות המוחלטת מהיותו של הציבור הרחב בעל דעה עצמאית, בין אם מדובר בכלל בעלי זכות הבחירה החרדים ובין אם מדובר בבחורי ישיבה מסוימת. אלו סימפטומים לבעיה עמוקה שתפסה לה אחיזה עמוקה בקהילה החרדית, ועלינו לתת את הדעת כיצד להתמודד עמה.

הגמרא במסכת ראש השנה (כה,ב) אומרת "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, קל וחומר קטנים לגדולים". מכאן אנו למדים, שגם אם חובתם של הקטנים לציית לגדולים, הרי שראוי לגדולים להקשיב לקולם של הקטנים ולבחון אותם אולי הצדק עמם.

המחשבה של ראשי המפלגות החרדיות שלציבור המצביעים אין כלל מה לומר בנוגע לבחירת הנציגים במועצות ובראשות הרשויות המקומיות, נובעת מההרגל של שנים רבות שבהן הציבור נשמע ל"קריאות הקודש" להצביע למפלגה פלונית או אלמונית, והם מתייחסים לציבור זה כ"קהל שבוי" שאין לו דעה עצמאית.

אם לאנשים מבוגרים לא אמורה להיות דעה בנוגע לנציגיהם הפוליטיים, בוודאי שלבחורי ישיבות צעירים אין מה לומר בנוגע להתנהלות הישיבה שבה הם לומדים, ובישיבה אין מקום לתלמידים המבקשים לחוות דעה בנידון.

הדרך להשתקת כל דעה ומחשבה עצמאית בקהילה החרדית-ליטאית מתבצעת ע"י המושג המפורסם "דעת תורה", אולם בחינה מעמיקה של הדברים הן מבחינת המקורות התורניים, הן בהיבט היסטורי והן ברמה העובדתית, מגלה שמדובר במניפולציה שנועדה להעניק כוח בלתי מוגבל לגורמים מסוימים, ללא שום קשר בינם לבין המושג המקורי.

המשמעות המקורית של "דעת תורה" היא שלתורה יש אמירה בכל תחומי החיים של האדם, וממילא ברור שככל שהאדם הוא תלמיד חכם גדול יותר הוא יכול להסתמך על יותר מקורות תורניים ולראות תמונה רחבה יותר. אולם בשום אופן אין סיבה לשלול את שיקול הדעת של השכל הישר בכל דבר ועניין, ולא לשלול מהאדם מן השורה את היכולת להביע דעה הגיונית בכל סוגיה הבאה לפניו. השימוש במושג זה בכדי לבטל את שיקול הדעת של אדם מן השורה, ולהעניק כוח בלתי מוגבל לאלו הבאים כביכול בשמם של גדולי תורה, גורם לזילות כלפי התורה ונושאי דגלה.

עולם הישיבות טיפח במשך דורות תלמידים בעלי יכולת חשיבה עצמאית ומקורית, שידעו להעריך את רבותיהם כפי ערכם בתורה וביראה, בחכמה ובבינה, במידות טובות ובכל מידה נכונה, והכירו את מקומם ביחס אליהם, ויחד עם זאת לא נמנעו מלדון בפניהם ולהביע את מחשבותיהם, ואף רבותיהם הקשיבו לדבריהם וידעו לבור מתוכם את הדברים הראויים.

גדולי ישראל בכל הדורות, ביקשו להעמיד תלמידים שיפתחו את כוחותיהם הייחודיים. רבן יוחנן בן זכאי ידע לציין בכל תלמיד את מעלותיו הייחודיות, וגם בגמרא מצינו מי שהיה מונה שבחם של חכמים לא ראי זה כראי זה. גדולי החסידות והמוסר הורו גם הם לתלמידיהם לזהות את אופיים הייחודי ולהיות הם עצמם ולא חיקוי של אחרים. הרב יהודה עמיטל זצ"ל ראש ישיבת "הר עציון" היה רגיל לומר לתלמידיו "אינני מעוניין שתהיו עמיטלים קטנים".

אני מאמין שלמרות כל הניסיונות למנוע מאנשים את העצמאות המחשבתית, הרי שבסופו של דבר היות ומדובר במהלך המנוגד לטבעו של אדם יתקיימו כאן דבריו של קהלת "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ" (קהלת ח,ח)

מתווה הכותל ו"דעת תורה"

אחד המאפיינים המוכרים של הקהילה החרדית בכלל ושל הנציגות החרדית בפרט, הוא ההסתמכות על "דעת תורה" בכל דבר ועניין.

בתוך הקהילה החרדית עצמה ניתן להבנתי לאפיין שתי גישות שונות בנוגע לעיקרון שעליו מבוסס עניין זה.

על פי גישה אחת "דעת תורה" היא מעין נבואה או רוח הקודש שזוכים לה גדולי התורה, ועל כן יש לציית להוראותיהם שניתנות בסיעתא דשמיא מיוחדת ואין להרהר ולערער אחר דבריהם. על פי גישה זו, לא ניתן לפקפק במידע שהיה לפני אותו גדול בתורה בנושא הנידון בשעת קביעת עמדתו, אין להטיל ספק בכושרו הפיזי והקוגניטיבי של הגדול בתורה, ואין לערער על אמינותם והתמצאותם של הסובבים אותו, שהרי הוראותיו אינן מבוססות ידע הבנה ושיקול דעת אלא כוח רוחני השורה על גדולי התורה.

על פי הגישה השנייה "דעת תורה" היא עמדה שניתנת על ידי גדול בתורה באמצעות בירור העובדות לאשורן ושיקול דעת מעמיק של הסוגיה על צדדיה השונים. כמובן שעל פי גישה זו, יש לדון תמיד האם הובאו לפני אותו גדול בתורה כל הפרטים הרלוונטיים, האם הוא נמצא במצב פיזי וקוגניטיבי שמאפשר לו להבין את הסוגיה כראוי ולקבל את ההכרעה הנדרשת, והאם אלו שמציגים לפניו את העובדות מבינים היטב את המציאות והאם הם אמינים שהם מציגים את העובדות לאשורן.

כמובן שעבור המנהיגות הרבנית והפוליטית מועדפת הגישה הראשונה, המונעת טענות ומענות בכל פעם שנטען דבר בשם "דעת תורה", אם כי גם בגישה השנייה מקובל לטעון שיש לסמוך על הגדול בתורה עצמו שהוא בירר את הדברים לאשורם, שהוא מכיר בעצמו שיש לו את היכולת ללמוד את הושא ולהכריע בו, ושהוא סומך על האנשים שהביאו לפניו את המידע.

הכותל המערבי (צילום: יונתן זינדל - פלאש 90)

בפרשת "מתווה הכותל" ניתנה לפני שנה וחצי הוראת גדולי התורה לנציגות החרדית שלא לאיים במשבר קואליציוני בשל המתווה, אולם מאוחר יותר השתנתה ההוראה והוחלט למנוע את המתווה בכל מחיר, מה שהוביל בשבוע שעבר להחלטת ממשלה על הקפאת המתווה. התפתחות זו, שומטת את הקרקע מתחת הגישה הראשונה, שכן היא מלמדת ש"דעת תורה" עשויה להשתנות בעקבות מידע חדש או התפתחויות שונות. ואכן אחד מאנשי הפרסום ויחסי הציבור החרדים המעורים בפרשה כתב כך "מי שסבור שרבנים מחליטים על סמך רוח הקודש או משהו כזה יכול לתהות למה רבנים משנים את דעתם,אבל זה לא עובד כך אלא "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" מציבים בפניהם את השיקולים השונים והם מכריעים לכאן או לשם.".

זוהי בעיניי אמירה חשוב מאוד, שכן היא מבהירה וממחישה לנו את החשיבות הרבה לדאוג שהאנשים המביאים את המידע לגדולי התורה לצורך הכרעה יהיו אנשים בעלי הבנה רחבה ובעלי אמינות גבוהה, ושגדולי התורה יהיו במצב המאפשר להם להפעיל את שיקול הדעת המיטבי בסוגיה.