המפלגות החרדיות על פרשת דרכים

כפי שהזכרתי כמה פעמים בפוסטים קודמים, חרדים רבים אינם מוצאים את עצמם מיוצגים ע"י שלושת המפלגות החרדיות הוותיקות (אגודת ישראל, ש"ס, דגל התורה), ולמעשה עומדות בפניהם שלוש אפשרויות: 1. לפעול בתוך המפלגות הוותיקות לקבלת ייצוג מתאים. 2. להקים מפלגה חדשה עצמאית. 3. להשתלב בתוך מפלגה לא-חרדית. לכל אחת מהאפשרויות ניתן למצוא תומכים ומתנגדים בתוך הקהילה החרדית, וניתן גם להצביע על ניסיונות שונים שנעשו בנידון. ברצוני להרחיב מעט על כל אחת מהן.

1. השפעה מבפנים - מזה למעלה מעשור נשמעים קולות בקרב החרדים העובדים בכלל ובקרב הציבור הליטאי בפרט, שטוענים שהמפלגות החרדיות בכלל ו"דגל התורה" בפרט אינם מייצגים את צרכיהם. בסוגיות של תעסוקה, השכלה, חינוך וכיו"ב. בשיחות שקיים בעבר ח"כ הרב אברהם רביץ ז"ל בנידון, הוא הצדיק את הטענות הללו, ואמר שהדרך הנכונה היא להשתלב בתוך "דגל התורה" ולהשפיע מבפנים. מי שמממש כעת את ההצעה הזו הוא עו"ד משה מורגנשטרן בבני ברק, שהשתלב ברשימת יהדות התורה למועצת העיר.
2. הקמת מפלגה חדשה - כבר לפני 35 שנים ניסה הרב אברהם רביץ עם חבריו להריץ מפלגה חרדית עצמאית בשם תל"י לעיריית ירושלים, אולם היא לא הצליחה להכניס נציג למועצה. במהלך השנים, היו ניסיונות שונים בכמה מקומות ברמה המקומית והארצית, שחלקן נכשלו וחלקן הצליחו באופן חלקי. הדוגמאות המפורסמות הן כמובן מפלגת "טוב" שהצליחה בביתר עילית ובבית שמש לפני עשור, ונכשלה לחלוטין לפני חמש שנים בכל המקומות שבהן היא התמודדה. של מפלגת "בני תורה" שקמה לפני 5 שנים והצליחה בירושלים בני ברק ומודיעין עילית, וכעת רצה בפעם השנייה במישור המקומי. של מפלגת "יחד" שרצה לכנסת, ולא הצליחה לעבור את אחוז החסימה. ישנן כמובן דוגמאות נוספות, בבני ברק בביתר עילית ובעוד מקומות.



עופר ברקוביץ בחוג בית עם צעירים חרדים

3. השתלבות במפלגות כלליות - כבר לפני 14 שנים הביעו הרב אליהו בקשי דורון ואריה דרעי את דעתם שתם עידן המפלגות החרדיות, ועל החרדים להשתלב במפלגות כלליות. אריה דרעי המשיך לדבר על כך עד לחזרתו להנהגת תנועת ש"ס. למעשה, כבר לפני שנים רבות היה יהודה פלאי חבר במרכז הליכוד, ואחריו באו קבלני קולות חרדים שפקדו צעירים חרדים לשורות הליכוד, אולם כמדומני שלא ראינו נציגים חרדים במפלגות כלליות. נראה שהמקרה הראשון היה של ח"כ דוד טל ז"ל שהיה ב"עם אחד" וב"קדימה" לאחר פרישתו מש"ס. המקרה של דב ליפמן ב"יש עתיד" נתפס להערכתי כקוריוז ולא נראה שהיה לו ציבור מאחריו. נראה שבבחירות המקומיות הנוכחיות אנו רואים לראשונה נציגים חרדים במקומות ריאליים במפלגות כלליות, ותמיכה גלויה של חרדים ברשימות אלו.

אני מתקשה לנבא איזו מגמה תצבור תאוצה בשנים הבאות, אבל זה נראה לי מעניין מאוד.

תקופת הדמדומים של המפלגות החרדיות

את שבעים השנים ומעלה מקום המדינה עד היום, יש להבנתי לחלק לשתי תקופות שונות של הציבור החרדי ושל המפלגות החרדיות, ואני סבור שיש לנו סיבות להניח שאנו עומדים בתחילתו (אם לא בעיצומו) של עידן שלישי.

1. תש"ח-תשמ"ד (1948-1984) קהילה אחת ומפלגה אחת - בתקופה זו המכנה המשותף של הקבוצות החרדיות השונות היה רב על המפריד, ובאותם מוסדות חינוך למדו יחד ליטאים וחסידים, אשכנזים וספרדים. מפלגת "אגודת ישראל" ייצגה את כל הציבור החרדי (לצורך הדיון אני מתעלם כאן כעת מקיומה של פא"י) על פלגיו השונים, למרות שבתוכה פעלו סיעות שונות שאף התמודדו בבחירות פנימיות בשנת תשל"ו. לצד המפלגה פעלה "מועצת גדולי התורה", שבה היו חברים גדולי האדמו"רים, גדולי ראשי הישיבות הליטאיות וגדולי תורה ספרדים. עם השנים, החלה ההיפרדות של הקהילות אלו מאלו, כשהדבר בא לידי ביטוי במקומות המגורים, במוסדות החינוך, ובסופו של דבר גם בפוליטיקה, עד שלא הייתה ברירה ונתפרדה החבילה.
2. תשמ"ד-תשע"ט (1984-2018) שלוש קהילות ושלוש מפלגות - בבחירות תשמ"ד לכנסת ה-11 הוקמה מפלגת ש"ס בהנהגת הגר"ע יוסף ו"מועצת חכמי התורה" עבור הציבור החרדי-ספרדי, ובבחירות תשמ"ט לכנסת ה-12 הוקמה מפלגת "דגל התורה" בהנהגת הגרא"מ שך ו"מועצת גדולי התורה" הליטאית, ומאז הציבור החרדי התחלק באופן ברור לשלוש קבוצות נבדלות של ליטאים, / חסידים / ספרדים. לכל קהילה מוסדות חינוך משלה, עיתונות עצמאית, מקומות מגורים שונים, מנהיגות רוחנית נפרדת, וכמובן מפלגה ונציגים נפרדים בכנסת וברשויות המקומיות. עם השנים, בכל אחת מהקבוצות התחילה חלוקה פנימית (כדוגמת שלומי אמונים מול חסידות גור, אנשי "הפלג" מול הגראי"ל שטיינמן, אלי ישי מול אריה דרעי ועוד), אולם המנהיגות הרבנית שזכתה לקונצנזוס והשליטה הפוליטית שהייתה בידי המיינסטרים, הצליחה לשמר את המבנה המרכזי. בתקופה זו, היו קבוצות חרדיות שהרגישו מודרות במובן מסוים כדוגמת בעלי התשובה, החוצניקים, חב"ד, החרדים המודרנים / החדשים, אולם ניסיונות ההתארגנות העצמית שלהם לא נחלו הצלחה רבה. הסתלקות הגרי"ש אלישיב בתשע"ב והגר"ע יוסף בתשע"ד גררה את תהליכי ההתפרקות הראשונים, אולם נראה שההחמרה התרחשה בשנה האחרונה לאחר הסתלקות הגראי"ל שטיינמן (והגר"ש אויערבאך) והחלל המנהיגותי שנוצר.
3. העידן החדש - מוקדם עדיין לדעת לאן ילכו הדברים, האם נראה המשך של מגמת ההתפצלות או שדווקא יש סיכוי לאיחוד כוחות מחודש? אולם נראה שבכל אופן המציאות שהכרנו במשך למעלה מ-30 השנים האחרונות, תשתנה באופן משמעותי. שלושת המפלגות הוותיקות (נראה לי בעיקר ש"ס ו"דגל התורה") מאבדות את תמיכת הציבור המסורתי שלהן, המנהיגות הרבנית מתפרקת ואיננה נהנית מקונצנזוס (חכם שלום כהן והגרי"ג אידלשטיין לא מצליחים להפוך לכאלו), הדור הצעיר מצפה לשינוי בגישה לאתגרי התקופה, והמאבקים הפנימיים נעשים קשים יותר וחשופים לציבור הרחב. אני משער שהבחירות המוניציפליות הקרובות ימחישו לנו את המשבר של המפלגות הוותיקות, אבל גם אם זה עדיין לא יקרה, אני סבור שהמגמה ברורה.

קריאת כיוון למפלגות החרדיות

מאז הקמת המדינה השתתפו מפלגות חרדיות בבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות, אולם בכל דור הן פשטו צורה ולבשו צורה בהתאם לשינויים פנימיים בתוך הקהילה החרדית ולשינויים במערך הכוחות בחברה הישראלית כולה.

תוצאות הבחירות הפנימיות ב"אגודת ישראל" בשנת תשל"ו

בעשורים הראשונים פעלו שתי מפלגות חרדיות-אשכנזיות, "אגודת ישראל" ו"פועלי אגודת ישראל" (פא"י) שהיחסים ביניהן ידעו עליות ומורדות. עם השנים, נעלמה פא"י מהמפה הפוליטית, ו"אגודת ישראל" נותרה המפלגה החרדית היחידה, שהתיימרה לייצג את כלל היהדות החרדית. ב"אגודת ישראל" עצמה התקיימו סיעות שונות, שהבולטות שבהן היו: הסיעה המרכזית (חסידות גור), שלומי אמונים (מנחם פרוש), צעירי אגודת ישראל (שלמה לורינץ), והסיעה המאוחדת (חסידות ויז'ניץ), יחסי הכוחות ביניהן נקבעו בבחירות פנימיות שנערכו בשנת תשל"ו (1976). בבחירות תשמ"ד הוקמה תנועת ש"ס לייצוג החרדים הספרדים / מזרחיים, ובבחירות תשמ"ט הוקמה "דגל התורה" לייצוג החרדים הליטאים שפרשו מ"אגודת ישראל", ומאז נותרה "אגודת ישראל" לייצוג החרדים החסידים בלבד.

ב-30 השנים מתשמ"ט ובפרט בעשור האחרון ידעו שלושת המפלגות מאבקי כוח פנימיים, בין חסידות גור ל"שלומי אמונים", בין אנשי אריה דרעי לאנשי אלי ישי, ובין תומכי הגראי"ל שטיינמן ותומכי הגר"ש אויערבאך, ונראה שהיריבויות הפילוגים והפיצולים אמורים להימשך בטווח הנראה לעין. הסתלקותם של גדולי התורה שהיה סביבם קונצנזוס כדוגמת הגרא"מ שך זצ"ל הגר"ע יוסף זצ"ל והגרי"ש אלישיב זצ"ל גרמה למאבקים הללו להתגבר, ונראה שאין כיום עוד גדול בתורה שיכול לעצור את המגמה הזו. הבחירות הקרבות לרשויות המקומיות, חושפות כעת את היריבויות הפנימיות בין המפלגות השונות ובתוכן באופן חסר תקדים, כמדומני שניתן לקבוע בוודאות שהציבור החרדי מעולם לא היה כה מפולג ומסוכסך בתוך עצמו.

המציאות הנוכחית, מחייבת לדעתי חשיבה מחודשת על אופן ההתנהלות של המפלגות החרדיות, וברצוני להתייחס כאן ל-3 נקודות:

1. מעורבות רבנים בשאלות פרסונליות - המפלגות החרדיות היו כפופות מאז ומתמיד לגדולי התורה, אולם במשך שנים רבות היה הדבר מוגבל לשאלות מהותיות של מדיניות בשאלות דת ומדינה וכיו"ב ולא לזהות המועמדים. המועמדים עצמם בכנסת וברשויות המקומיות נבחרו ע"י גופים מפלגתיים, ללא הזדקקות של גדולי התורה לזהות מועמד כזה או אחר. השינוי העיקרי בעניין התחולל כמדומני בהקמת ש"ס ו"דגל התורה", כשהגר"ע יוסף והגרא"מ שך היו מעורבים בעצמם בבחירת הנציגים במפלגות הכפופות למרותם. המציאות כיום, שבה גדולי התורה (וחצרותיהם) מעורבים בהכרעות פרסונליות, גורמת לנזקים רבים ולאובדן של אמון הציבור בתהליך.
2. חלוקה למפלגות סקטוריאליות - החלוקה למפלגות לפי מוצא עדתי ולפי השתייכות קבוצתית, נעשית עם השנים פחות רלוונטית. אנשים רבים בקהילה החרדית אינם מעוניינים עוד בחלוקות אלו, ומבקשים לראות את עצמם חלק ממכלול רחב שטובת הכלל לנגד עיניו, ולא טובתה של קבוצה כזו או אחרת בלבד. אני מאמין שהגיעה השעה למפלגה "כלל חרדית" שתייצג את הציבור החרדי על גווניו השונים.  
3. הזיקה בין הפוליטיקה הארצית למקומית - המעורבות הרבה של המפלגות הארציות בבחירות לרשויות המקומיות, פוגעת בראיית טובת התושבים בכל מקום ומקום, לטובת שיקולים פוליטיים זרים לחלוטין של כוח ושררה. יש להניח לכל ריכוז חרדי לבחור את נציגיו למועצה לראשות העיר, לפי שיקולים של טובת המקום בלבד.

כמו כל שינוי, אין ספק שלמהלך כזה יידרשו כמה שנים, אבל אני מאמין שלא ירחק היום שהדרישה למהלכים הללו תתרחב, והציבור יוכל בסופו של דבר להביא לשינויים הנדרשים.

30 שנה ל"דגל התורה"

בתקופה זו לפני 30 שנה, הוביל אדם נמרץ בן 36 מדרום הארץ התארגנות של ראשי ישיבות ליטאיות בשם "ארגון בני תורה" - אב"ת. הפעיל החרוץ משה גפני היה אז ראש כולל בעירו, וכמדומני ששמו לא היה מוכר כמעט לציבור. לאחר מספר חודשים הובילה ההתארגנות הזו להקמתה של מפלגת "דגל התורה", בהנהגתו של ראש ישיבת פוניבז' הגרא"מ שך זצ"ל, שזכתה לשני מושבים בכנסת שבהם כיהנו ח"כ אברהם רביץ ז"ל וייבדל לחיים ארוכים ח"כ משה גפני.

בפרספקטיבה של 30 שנה, ניתן לדעתי לנסות להבין את משמעות הקמת "דגל התורה" ואת השפעתה על הקהילה החרדית בפרט ומדינת ישראל בכלל. מנקודת ראותי, נראה שהכותרת המתאימה לסיכום זה היא "עלייתה ודעיכתה של מפלגה", אבל אני כידוע אינני אובייקטיבי בעניין זה.

הקמת "דגל התורה" נועדה לרומם את קרנם של בני עולם הישיבות הליטאי, שהרגישו במשך שנים סרח עודף בתוך מפלגת "אגודת ישראל" שנשלטה בעיקר ע"י חסידי גור. הציבור הליטאי עצמו היה מפוצל במשך השנים בין שתי סיעות פנימיות ב"אגודת ישראל", "שלומי אמונים" של ח"כ מנחם פרוש ו"צעירי אגודת ישראל" - צא"י של ח"כ שלמה לורינץ. הגרא"מ שך שהיה אז בן 90, התגלה אז בשיא כוחו והצליח להלהיב את המוני בחורי הישיבות ואברכי הכוללים, שהרגישו שיש להם מנהיג שמוביל אותם. הקמת המפלגה הייתה המהלך המשלים להקמת עיתון "יתד נאמן" 3 שנים קודם לכן, והקמת מערך הכשרות "שארית ישראל" שנה לפני כן.

כנס היסוד של "דגל התורה" בבנייני האומה לאחר חג הסוכות תשמ"ט, היה אירוע מכונן בקרב ציבור זה, עם הנאומים המפורסמים של הרב שך ואברהם רביץ, ועם גלריה של כל גדולי התורה הליטאיים. המחלוקת החריפה שהתגלעה אז בין הציבור הליטאי לציבור החסידי, והמאבק הישן של הרב שך בחסידות חב"ד קרעו את הציבור החרדי מבפנים, אבל חיזקו מאוד את גאוות היחידה של כל קבוצה בתוכה. ההצלחה להכניס שני נציגים לכנסת, לוותה בתחושת סיפוק עצומה.

חלק משמעותי מהקמת תנועה חדשה, היה הדיבור על הסיאוב של מפלגת "אגודת ישראל" שנציגיה נצמדים למושבים, שהם עושים ככל העולה על רוחם ואינם דואגים לרווחת הציבור. התחושה של הקמת מפלגה חדשה ונקייה, בהובלת גדולי התורה, ועם דאגה לציבור הרחב ולא למקורבים, נסכה בנו הרבה גאווה וייחודיות. הגרא"מ שך היה למעשה האדמו"ר הליטאי הראשון, והוא הפך לגיבור תרבות בלתי מעורער (למעט כיסי התנגדות בודדים של תלמידי החזו"א ותלמידי בית בריסק) בעולם הישיבות הליטאי.

אם נסתכל על "דגל התורה" כיום נדמה שכל הפגמים שנמצאו אז ב"אגודת ישראל" קיימים לא פחות ב"דגל התורה" של ימינו. מבחינת מנהיגות, הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה (באופן פורמלי לפחות) האדמו"ר הליטאי השני, אולם הוא לא זכה לאותה עמדה כמו הרב שך, ולאחר מכן התפצלה החסידות הליטאית לשניים לפלג המרכזי שנשמע לגראי"ל שטיינמן זצ"ל ול"פלג הירושלמי" שנשמע לגר"ש אויערבאך זצ"ך. הפטירה של שניהם בשנה האחרונה, השאירה למעשה את שני הפלגים ללא מנהיג מוסכם, ועם הרבה סכסוכים פנימיים.

במשאים ומתנים הפוליטיים בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, ברמה הארצית והמוניציפלית, ממשיכים לראות את מרבית הציבור הליטאי כמצביעים טבעיים של "דגל התורה" ומן הסתם זה גם נכון ברמה העובדתית, אבל ברור שמבחינה רגשית אין בכלל השוואה בין תחושת ההזדהות שהייתה אז לבחורי הישיבות וארכי הכוללים עם התנועה ועם העומדים בראשה למצב כיום.

אני מתקשה לראות כיום בציבור הליטאי מנהיג תורני בעל שיעור קומה שיוכל לסחוף אחריו את הציבור הרחב וליהנות מקונצנזוס רחב, ואני גם מסופק לגבי היכולת של "דגל התורה" לשנות את תדמיתה כמפלגה מסואבת שאיננה מסוגלת ליזום ולהתאים את עצמה לאתגרי הזמן והמקום.

מעניין האם המפלגה חושבת לציין בדרך כלשהי 30 שנה להיווסדה.

נ.ב. מעניין לציין, שיש הרבה דמיון בין מצבה של "דגל התורה" למצבה של תנועת ש"ס שהוקמה 4 שנים לפניה בהובלה של צעיר חרדי בן 25 ובהנהגתו של ה"ראשון לציון" הגר"ע יוסף זצ"ל, גם היא נמצאת במשבר מבחינת מנהיגות תורנית וגם היא זוכה כמדומני לדימוי של מפלגה מאובנת ומסואבת.

אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ

בתקופה האחרונה קראתי באתרי החדשות החרדים ידיעות בשני נושאים פנים-חרדיים שלכאורה אין קשר ביניהם, אולם להבנתי הם נובעים מתפיסה אחת הדורשת שינוי יסודי.

הנושא הראשון הוא הבחירות המוניציפליות הקרבות, כשאנו מדווחים חדשות לבקרים על הסחר-מכר המתנהל בין ראשי שלושת המפלגות החרדיות בנוגע לאיוש התפקידים במועצות ובראשות הערים, כשראשי המפלגות מבקשים לצאת עם שלל תפקידים לאנשיהם.

הנושא השני הוא ה"מרד" של בחורי ישיבת חברון שקראו לאחרונה תיגר על החלטות שונות של הנהלת הישיבה, כשהנהלת הישיבה מצידה עושה כל שביכולתה להצר את צעדיהם של בחורים עצמאיים וליצור בישיבה אווירה של ציות מלא לכל החלטותיה.

המכנה המשותף לשני המקרים הללו, הוא ההתעלמות המוחלטת מהיותו של הציבור הרחב בעל דעה עצמאית, בין אם מדובר בכלל בעלי זכות הבחירה החרדים ובין אם מדובר בבחורי ישיבה מסוימת. אלו סימפטומים לבעיה עמוקה שתפסה לה אחיזה עמוקה בקהילה החרדית, ועלינו לתת את הדעת כיצד להתמודד עמה.

הגמרא במסכת ראש השנה (כה,ב) אומרת "אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים, קל וחומר קטנים לגדולים". מכאן אנו למדים, שגם אם חובתם של הקטנים לציית לגדולים, הרי שראוי לגדולים להקשיב לקולם של הקטנים ולבחון אותם אולי הצדק עמם.

המחשבה של ראשי המפלגות החרדיות שלציבור המצביעים אין כלל מה לומר בנוגע לבחירת הנציגים במועצות ובראשות הרשויות המקומיות, נובעת מההרגל של שנים רבות שבהן הציבור נשמע ל"קריאות הקודש" להצביע למפלגה פלונית או אלמונית, והם מתייחסים לציבור זה כ"קהל שבוי" שאין לו דעה עצמאית.

אם לאנשים מבוגרים לא אמורה להיות דעה בנוגע לנציגיהם הפוליטיים, בוודאי שלבחורי ישיבות צעירים אין מה לומר בנוגע להתנהלות הישיבה שבה הם לומדים, ובישיבה אין מקום לתלמידים המבקשים לחוות דעה בנידון.

הדרך להשתקת כל דעה ומחשבה עצמאית בקהילה החרדית-ליטאית מתבצעת ע"י המושג המפורסם "דעת תורה", אולם בחינה מעמיקה של הדברים הן מבחינת המקורות התורניים, הן בהיבט היסטורי והן ברמה העובדתית, מגלה שמדובר במניפולציה שנועדה להעניק כוח בלתי מוגבל לגורמים מסוימים, ללא שום קשר בינם לבין המושג המקורי.

המשמעות המקורית של "דעת תורה" היא שלתורה יש אמירה בכל תחומי החיים של האדם, וממילא ברור שככל שהאדם הוא תלמיד חכם גדול יותר הוא יכול להסתמך על יותר מקורות תורניים ולראות תמונה רחבה יותר. אולם בשום אופן אין סיבה לשלול את שיקול הדעת של השכל הישר בכל דבר ועניין, ולא לשלול מהאדם מן השורה את היכולת להביע דעה הגיונית בכל סוגיה הבאה לפניו. השימוש במושג זה בכדי לבטל את שיקול הדעת של אדם מן השורה, ולהעניק כוח בלתי מוגבל לאלו הבאים כביכול בשמם של גדולי תורה, גורם לזילות כלפי התורה ונושאי דגלה.

עולם הישיבות טיפח במשך דורות תלמידים בעלי יכולת חשיבה עצמאית ומקורית, שידעו להעריך את רבותיהם כפי ערכם בתורה וביראה, בחכמה ובבינה, במידות טובות ובכל מידה נכונה, והכירו את מקומם ביחס אליהם, ויחד עם זאת לא נמנעו מלדון בפניהם ולהביע את מחשבותיהם, ואף רבותיהם הקשיבו לדבריהם וידעו לבור מתוכם את הדברים הראויים.

גדולי ישראל בכל הדורות, ביקשו להעמיד תלמידים שיפתחו את כוחותיהם הייחודיים. רבן יוחנן בן זכאי ידע לציין בכל תלמיד את מעלותיו הייחודיות, וגם בגמרא מצינו מי שהיה מונה שבחם של חכמים לא ראי זה כראי זה. גדולי החסידות והמוסר הורו גם הם לתלמידיהם לזהות את אופיים הייחודי ולהיות הם עצמם ולא חיקוי של אחרים. הרב יהודה עמיטל זצ"ל ראש ישיבת "הר עציון" היה רגיל לומר לתלמידיו "אינני מעוניין שתהיו עמיטלים קטנים".

אני מאמין שלמרות כל הניסיונות למנוע מאנשים את העצמאות המחשבתית, הרי שבסופו של דבר היות ומדובר במהלך המנוגד לטבעו של אדם יתקיימו כאן דבריו של קהלת "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ" (קהלת ח,ח)

שיקרא לא קאי

דיון במליאת הכנסת על חוק הגיוס ועצרת מחאה נגד החוק, 2 ביולי 2018 (יונתן זינדל, פלאש90)

שאלת גיוסם לצה"ל של צעירים חרדים שבה ועולה על סדר יומנו, ואתמול עברה בקריאה ראשונה בכנסת גרסה חדשה של "חוק שירות הביטחון" המכונה גם "חוק הגיוס". העמדות כלפי הגרסה הנוכחית בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה חלוקות, יש בקהילה החרדית כאלו שרואים בה "גזירת שמד" בעוד אחרים רואים בה את "הרע במיעוטו", ומחוץ לקהילה החרדית יש שרואים בה מתווה מאוזן להשתלבות הדרגתית של חרדים בצה"ל בעוד אחרים רואים בה אחיזת עיניים.

למרות שאינני מכיר את החוק לפרטיו, באופן אישי אני מתרשם שמדובר בחוק מאוזן, המבקש לשמר את מגמת הגידול במספרם של החרדים המשרתים בצה"ל, ללא חיכוכים מיותרים עם הקהילה החרדית. אולם אני מבין היטב גם את החרדים המתנגדים לחוק מחשש למצבם הרוחני של המתגייסים, וגם את אלו מכלל החברה הישראלית המתנגדים לו בשל חוסר השוויוניות שבבסיסו. 

הנקודה שברצוני להתייחס אליה היא האופן שבו התנהלו כעת המנהיגות החרדית והמפלגות החרדיות, בסתירה מוחלטת בין רצונם הברור שהחוק יעבור לבין התבטאויותיהם החריפות כנגדו.

מטבע הדברים, דיפלומטים ופוליטיקאים אינם מצטיינים באמירת האמת המליאה ללא כחל וסרק. כל מי שנמצא בתחום הדיפלומטי או הפוליטי, נזקק תמיד לתבונה רבה מה לומר למי וכיצד, אולם עדיין יושרתו של הדיפלומט או הפוליטיקאי נבחנת בזהירותו שלא לומר שקרים גמורים. 

אולם גם מה שיכול להתקבל בהבנה בתחום הדיפלומטי או הפוליטי, איננו יכול להתקבל בשדה החינוכי. בתחום החינוך, נדרש המחנך לזכות לאמונו המלא של החניך, ולכן על הורים ומורים להקפיד באופן מרבי על אמירת אמת לילדיהם ולתלמידיהם. המשבר החריף ביותר של בנים מול הוריהם ושל תלמידים מול מוריהם, הוא כשהבנים או התלמידים סבורים שרימו אותם ושמחנכיהם אמרו להם דברים שהם עצמם לא האמינו בהם. הראשונים אף ביססו את אמונתנו על העיקרון ש"אין אדם מנחיל שקר לבניו".

בשל כך, גם אם מבחינה פוליטית המפלגות החרדיות נחלו הצלחה גדולה מאוד, בכך שהן הצליחו שהחוק שהן מעוניינות בו עבר עם התנגדותן המוצהרת ובתמיכת אויבתן מפלגת "יש עתיד", הרי שמבחינה חינוכית מדובר בעיניי בכישלון חרוץ. 

כלל הציבור החרדי ובכללו עשרות אלפי בני הישיבות ואברכי הכוללים, נוכחו לראות ולשמוע כיצד המנהיגות הרבנית והפוליטית אומרת דבר אחד ומתכוונת לדבר אחר, והנזק החינוכי בעניין זה הוא קשה מנשוא.

דורנו הוא דור מבוכה, ועשרות אלפים או אפילו מאות אלפים במחננו, מוצאים את עצמם נבוכים בשאלות שונות בחייהם הפרטיים ובשאלות ציבוריות. למרבה הצער, רבים מהם אינם מצליחים לשמוע בשאלות אלו דברים ברורים, והם נשארים במבוכתם ומנסים להתמודד אתה בדרכים שונות. אולם לשמוע דברים ברורים לצד מסוים, ולדעת בוודאות שהכוונה היא הפוכה לחלוטין, זו בעיניי המבוכה החריפה ביותר וסכנתה מרובה.

בזמן כזה אני נזכר בצוואתו של ינאי המלך לרעיתו "אמר לה ינאי מלכא לדביתיה: אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס" (סוטה כב,ב)

שלוחי דרבנן או שלוחי דידן

הפאנל בכנס "קוראים לסדר"

בכנס "קוראים לסדר" שהתקיים השבוע על התקשורת החרדית, הגדיר אחד מאנשי התקשורת החרדים באופן תמציתי את השוני בין העיתונות המפלגתית החרדית כדוגמת "המודיע", "יתד נאמן", "המבשר" ו"הפלס", לבין אתרי האינטרנט החרדים כמו "כיכר השבת" ו"בחדרי חרדים".

העיתונות המפלגתית נועדה ללמד דעת את הציבור, להעביר לו את דעת המנהיגות הרבנית ואת נקודת הראות של הנציגות הפוליטית החרדית בסוגיות שונות. בשל כך, בעיתונות המפלגתית הנציגות החרדית תמיד צודקת, ויש רק לספר על פועלה ולשבח אותה על עמידתה על זכויות הקהילה החרדית ברוחניות ובגשמיות.

אתרי האינטרנט החרדים נועדו לשקף לציבור את הלכי הרוח בקהילה החרדית, הם עושים כמיטב יכולתם לקלוע לטעמם של הקוראים ולבטא את העמדה הרווחת בציבור, ביחס להתנהלות נציגי הציבור החרדים ובנוגע ליתר הסוגיות העומדות על סדר היום בחברה הישראלית בכלל ובקהילה החרדית בפרט. אין להם כוונה לחנך את הציבור, אלא להתאים את עצמם אליו.

בדומה לאמירה המפורסמת שהתקשורת הכללית מדווחת מה קרה והתקשורת החרדית מדווחת מה שהיה צריך לקרות, ניתן לומר אפוא שהאתרים החרדים מבטאים את מה שהציבור החרדי חושב בעוד שהעיתונות המפלגתית מבטאת את מה שהוא צריך לחשוב.

כמדומני שבתווך שבין העיתונות המפלגתית לאתרי האינטרנט, עומדים העיתונים הלא-מפלגתיים וערוצי הרדיו החרדיים. הם משלבים בין הרצון להוביל ולהשפיע על דעת הציבור בעניינים שונים, לבין הצורך להתאים את עצמם לדעה הרווחת בציבור, בעיקר בכדי להיות רווחיים ולהצדיק את קיומם הכלכלי

ההבדלים הללו, מתארים כמובן את התהליכים בקהילה החרדית במהלך השנים האחרונות. העיתונות החרדית המפלגתית ממשיכה מסורת של עשרות שנים, העורכים והכותבים בה הם ברובם הגדול בעלי ניסיון עשיר והשקפת עולם סדורה, וקהל הקוראים העיקרי הוא ככל הנראה מבוגר יחסית. אתרי האינטרנט החרדים הם חדשים ומתפתחים כל הזמן, אנשי התקשורת שמובילים אותם הם צעירים חרדים חרוצים ומוכשרים בעלי הבנה בפרסום ויחסי ציבור, שרובם חף ממשנה אידאולוגית סדורה ומדחף להשפעה ציבורית כזו או אחרת, וקהל הקוראים באתרים אלו הוא מן הסתם ברובו הגדול מהדור החרדי הצעיר. 

השינוי המתואר איננו נעלם מעיני המנהיגות הרבנית החרדית ומעיני הנציגות הפוליטית החרדית, בכנס הנזכר סיפרו חמשת הדוברים - כולם בעלי ניסיון רב במרחב הווירטואלי - שכל המנהיגות הרבנית והנציגות הפוליטית נמצאת כיום בקשר מתמיד עם העורכים והכותבים באתרי האינטרנט החרדים ובתקשורת הכללית. אחד המשתתפים בכנס, הגיע לעסוק בתחום זה בתור נציג ועדת רבנים שנועדה לפקח על הנכתב באתרים אלו.

השאלה הגדולה בעיניי היא: האם השינוי שהתחולל בתקשורת החרדית עתיד להתרחש גם במגרש הפוליטי? במשך עשרות שנים נבחרו נציגי המפלגות החרדיות בכנסת וברשויות המקומיות, על ידי המנגנונים המפלגתיים הפנימיים ובגיבוים של גדולי התורה. הציבור לא היה מעורב בבחירת נציגיו, ופעל על פי הכלל של "ועשית ככל אשר יורוך", כשהאמירה המקובלת בקהילה החרדית היא שלאדם חרדי יש זכות הצבעה ולא זכות בחירה.

הדעת נותנת, שלאחר שלדעת הציבור יש משקל בקביעת סדר היום הציבורי, הדבר יבוא לידי ביטוי גם במישור הפוליטי. אם נתבונן על מערכות הבחירות האחרונות לא נראה לי שנמצא רמז לשינוי, ואדרבה בבחירות לרשויות המקומיות היו פעמים שכלל לא התקיימו בחירות בבני ובמודיעין עילית והציבור לא השתמש גם בזכות ההצבעה, אולם עדיין קשה להסיק מכך שמה שהיה הוא שיהיה.

יש לציין שכבר לפני למעלה מעשור נערך סקר בעיתונות החרדית הלא-מפלגתית על האנשים שהציבור החרדי מעוניין לראות כמייצגיו בכנסת, כמובן שהיה מדובר בתרגיל תקשורתי בלבד תחת המוטו "אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור" (ברכות נה,א), אבל ההיענות הגדולה של הציבור מלמדת לדעתי על כך שהרעיון לשיתוף הציבור במהלך בחירת הנציגים מחלחל אט אט. יתירה מכך, באתרי האינטרנט החרדיים נערך בשנים האחרונות סקר אודות תלמידי החכמים שיתפסו בעמדת הנהגה ציבורית, וגם כאן נראה שהציבור בחלקו הגדול לא נרתע מלהשיב לסקר.

במידה ואכן יתחולל שינוי בתהליך בחירת נציגי המפלגות החרדיות, ניתן לשער שהדבר ישנה באופן משמעותי גם את צורת עבודתם ואת סדרי העדיפויות של הנושאים שהם עוסקים בהם.

הטרגדיה של אריה דרעי

כמדומני שבפוליטיקה הישראלית כולה קשה למצוא מישהו (מלבד נתניהו) שנכתב עליו כה רבות לחיוב ולשלילה כמו השר והח"כ הרב אריה דרעי, במשך 34 השנים שחלפו מכניסתו לעולם הפוליטי עם הקמת ש"ס בתשמ"ד. נדמה שאיש לא יכול להישאר אדיש כלפיו, וכך הוא זוכה למעריצים מושבעים מצד אחד ולשונאים בנפש מצד שני, לאלו הרואים בו דמות מופת ולאחרים הרואים בו כל דבר רע. בשורות הבאות אין בכוונתי לעסוק כלל בשיפוטיות של אישיותו או של מעשיו, אלא להציג את המציאות הקשה שלהבנתי הוא נתון בה, ואני מתקשה למצוא מישהו שנמצא בסיטואציה דומה.

הפרק הראשון של אריה דרעי בפוליטיקה הישראלית (תשמ"ד - תשנ"ט) הוא מרשים בכל קנה מידה. צעיר בן 25 שהצליח להקים יש מאין מפלגה לציבור החרדי ספרדי, ולהביא אותה בכל פעם להישגים חדשים עד להישג חסר התקדים של 17 מנדטים. הוא התמנה לשר הצעיר ביותר בתולדות מדינת ישראל. הוא הקים יחד עם הגר"ע יוסף זצ"ל מערכת חינוך חדשה עם עשרות מוסדות בכל רחבי הארץ, דאג להקמתן של קהילות תורניות ספרדיות מדן ועד אילת ולכל הצרכים של חיי הדת. הוא התגלה כבעל הבנה מיוחדת בכל התחומים, במדיניות, בביטחון, בכלכלה וכמובן בפוליטיקה. החקירות והמשפטים נגדו נתפסו בעיני הציבור החרדי ובפרט בקרב מצביעי ש"ס כעלילה ורדיפה פוליטית, והדבר חיזק והעצים את כוחו וקסמו של האדם הצעיר המוכשר והכריזמטי הזה. המשפט של הגרא"מ שך זצ"ל על כך שאריה דרעי עשה בכמה שנים מה שאגודת ישראל לא עשתה בארבעים שנה, ממחיש באופן הטוב ביותר את ההתפעלות מהתופעה הזו.

השנים הללו היו שנות הרנסנס של החרדיות הספרדית, פסקיו ושיעוריו של הגר"ע יוסף נפוצו בכל הארץ ומעמדו התורני גדל בכל שנה, כשלכל כינוס בנוכחותו הגיעו אלפים רבים. הרישום למוסדות החינוך של "אל המעיין" גדל והלך גם מקרב משפחות מסורתיות, הנערים והנערות המשיכו את דרכם בישיבות ובסמינרים, והמונח "החזרת עטרה ליושנה" היה נראה כתיאור מדויק של המציאות.

צילום: שוקי לרר

מהיום שנאלץ אריה דרעי לפנות את מקומו בזירה הפוליטית, בשל הרשעתו במשפט ובשל מאסרו ואח"כ בשל הקלון שהוטל עליו, הוא עבר 12 שנים שבהן הוא לא פסק לחלום על חזרתו ועל פעילותו עתידית, אולם בתקופה זו חלו שינויים גדולים גם בתנועת ש"ס, גם בעולם החרדי הספרדי וגם בחברה הישראלית. את תנועת ש"ס ניהל בשנים הללו אלי ישי שמלבד החריצות והעבודה הסיזיפית המשותפת לשניהם הוא ההפך הגמור של אריה דרעי, איש אפרורי חסר ברק וכריזמה, שהצליח לשמר את כוחה של התנועה ולבסס את עבודתה היומיומית בכל תחומי החיים. נדמה שבתקופה זו גם לא היה כבר צורך ואפשרות להמשך הצמיחה הרוחנית של החרדיות הספרדית והיא הגיעה לתקופת השימור והגידול הטבעי, כפי שקרה מוקדם יותר לחרדיות האשכנזית. אריה דרעי עצמו השתעשע רבות במחשבה על פוליטיקה חדשה ולא סקטוריאלית, שהוא תופס בה מקום מרכזי.

בשש השנים (תשע"א - תשע"ז) שחלפו מיום הכרזתו של אריה דרעי על חזרתו לזירה הפוליטית, ובחמש השנים מתוכם שהוא נמצא שוב בתנועת ש"ס, נראה שהוא מנסה ללא הרף לשחזר את מהלכיו בפרק הקודם אולם ללא הועיל. הוא מבקש לראות שוב את הניצוץ בעיניים של הפעילים ושל הציבור הרחב, והוא מנצל לשם כך את כל יכולותיו המנהיגותיות והרטוריות, אולם התוצאה המיוחלת איננה מגיעה. במקום להבין שהתקופה שונה ואתגריה אחרים, הוא ואנשיו מנסים לתלות את האשם בגורמים שונים, ברב פלוני ובפוליטיקאי אלמוני, בכתב זה ובשדרן אחר. הוא ממנה את גדולי התורה שהוא חפץ ביקרם לחברי "מועצת חכמי התורה", דואג למינוי רבנים ראשיים כלבבו ומשתדל ככל יכולתו למנוע את מיונים של גדולי תורה שנראים לו כמסוכנים עבורו. הוא שולט כבעבר על כל מינוי בתנועה בדרג המונציפאלי והארצי, והוא מעורב בהצלחתם של כלי התקשורת הסרים למרותו ובמאבק באלו הקוראים תיגר עליו. 

נראה שהמציאות העכשווית פשוט איננה מתאימה למידותיו של אריה דרעי והוא אמור לדעת זאת יותר מכל אחד אחר, הוא קרוץ מחומר של מנהיגים שמובילים מהלכים גדולים בעולם, והוא נאלץ להתמודד עם מפלגה סקטוריאלית שהאנשים בה מבקשים בסך הכל ג'ובים חיים נוחים ושימור המצב הקיים.

השאלה שמעניינת לענ"ד את אריה דרעי איננה אם בקבלת פני רבו בחג היו חמשת אלפים או שלושים אלף איש, או אם בבחירות הבאות לכנסת יהיו לש"ס שבעה או שמונה מנדטים. הוא מבקש לחזור לתקופת הרנסנס של החרדיות הספרדית, ואיננו מוצא לו פרטנר לשם כך לא בציבור ולא בנציגיו.

הפרדוקס הגדול בהתנהלותו של אריה דרעי היא בבחירת הרבנים שהוא מגדל ומקיף את עצמו בהם והרבנים שהוא מרחיק ומנסה לפגוע במעמדם, שכן מבחינת אופיו וכישוריו הוא זקוק לדמויות בעלות כריזמה ורצון לפעול ולהשפיע בקנה מידה רחב, אולם הוא מעדיף מסיבות שונות רבנים חסרי מעוף ועצמאות שיהיו סרים למרותו בכל דבר ועניין. כך מוצא את עצמו דווקא אלי ישי האפרורי, בחברתם של גדולי תורה דעתנים ועצמאיים.