"שותפות במשימת הביטחון" ולא "שוויון בנטל"

דברים שפרסמתי בעמוד הפייסבוק של ה"מאבק למען שוויון בנטל"

חרדים צריכים לשרת בצה"ל, בדיוק כמו כל אזרחי מדינת ישראל!

בנקודה זו, אני מסכים לחלוטין עם כל אלו המדברים על חוסר ההגינות והצדק בהמשך ההסדר שאפשר במשך עשרות שנים לרוב ככל הצעירים החרדים להישאר בעולם הישיבות ולא לשרת בצה"ל.

כאדם חרדי שעסק שנים רבות בהשתלבות חרדים בתעסוקה, בהכשרה מקצועית, בלימודים אקדמיים, בצה"ל ובשירות אזרחי, אני סבור שהנפגעים העיקריים מההסדר של "תורתו אומנותו" בממדים הנוכחיים הם החרדים עצמם. הסתגרותם של החרדים בישיבות ובכוללים לאורך עשרות שנים, גרמה לקהילה החרדית אסון גדול בהיבט התעסוקתי, הכלכלי, החברתי והמוסרי. שינוי המצב היה צריך להיות בראש ובראשונה מטרה של החרדים עצמם, היות והמשכו יביא רק להחמרת מצבם בכל ההיבטים.

יחד עם זאת, אני סבור שהמחשבה ששינוי המציאות יתאפשר באמצעות מחאה ציבורית חקיקה ופסיקות משפטיות בלבד, נובעת מחוסר הבנה מוחלט. שינוי כה עמוק כרוך בהיבטים אידאולוגיים, חברתיים, פסיכולוגיים, משפחתיים וכלכליים, שאינם ניתנים לשינוי מהיר וחיצוני. זהו תהליך שינוי עמוק שמחייב שינויים מתוך הקהילה החרדית, שיתפרש על פני שנים ארוכות ושהתוצאה שלו לא תהיה מושלמת.

אני מודע לכך שלמתבונן מבחוץ ישנו קוצר רוח מובן מול חוסר צדק מתמשך שמשתנה באטיות, הדוברים החרדים שמדברים על תהליכים ארוכים חשודים בכך שהם מבקשים להשאיר את המצב על כנו ומשלמים מס שפתיים, אבל חשוב לזכור שהניסיון לשנות דברים מהר ובכוח יכול לגרום לנזק רב.

לא כל דבר נמדד במספרים, יש צורך לבחון את הדברים לעומק. אילו מדינת ישראל הייתה מגייסת בכוח את כל הצעירים החרדים לצה"ל, האם המטרה הייתה מושגת? ברור שהיה יותר שוויון בנטל, אבל האם המחיר שכרוך בכך של קיטוב, שנאה, עוינות, תחושת נרדפות וחוסר נאמנות הוא כדאי?

אינני אוהב את התנהלות המפלגות החרדיות בעניין, אבל לא אהבתי גם את התנהלות המפלגות שהובילו את חוק הגיוס בכנסת הקודמת.

יש לנו מטרה משותפת, אנחנו עשויים לגלות שיש בשני הצדדים פרטנרים לשיפור המצב הקיים, אבל אני מתקשה להאמין שהדרך הזו עוברת במאבק שאתם מנסים כעת להוביל.

אני מבקש לסיים בכמה הערות סמנטיות בנוגע לכותרת "מאבק למען שוויון בנטל", כפי שכתבתי אני סבור שהשגת המטרה איננה צריכה להיות במאבק אלא בדרכים אחרות, גם בנוגע לשוויון אני סבור שהוא בלתי אפשרי שהרי גם בין החיילים המשרתים עצמם אין שוויון לכן אני סבור שההגדרה הנכונה היא "שותפות", ובאשר להגדרת השירות הצבאי כנטל נראה לי שזוהי הגדרה שחוטאת לערך החשוב שיש בשירות הצבאי ובשמירה על ביטחון העם והארץ ואני מעדיף את ההגדרה "משימה", לכן הייתי מציע את הכותרת הבאה "הדרך למען שותפות במשימת הביטחון".

מיומנו של שד"ר

כתב מינוי לשד"ר

כדרכם של ראשי ישיבות מאז ומקדם, גם אני נדרש לכתת את רגליי לפתחי נדיבים, בבקשה שיעמדו לימין ישיבתנו - ישיבת "חכמי לב" בעין טובה ובנפש חפצה.

אני מבקש לשתף אתכם באתגר המיוחד העומד בפנינו.

נדבנים חרדים עשויים להתעניין בפרוטרוט בישיבה ובתלמידיה, לשמוע על הקשיים בהווה ועל תכניותינו לעתיד, על אופי התלמידים והוריהם, על ההסכמות וההתנגדויות לישיבה ולדרכה. בסיום, הם יביעו את הערכתם ותמיכתם לרעיון של הישיבה ועל החשיבות שבדבר, אבל הם יאמרו בשפה רפה שהם חוששים לתמוך בישיבה שאינה זוכה לברכת הדרך גלויה מגדולי התורה בישראל.

נדבנים לא-חרדים, ישמחו לשמוע על חידוש בעולם הישיבות בישראל, על ההשפעה לטובה שעשויה להיות ל"ישיבה תיכונית חרדית" על השתלבות עתידית של החרדים בעולם העבודה. הם יאמרו שבוודאי מדובר בדבר חשוב עבור מדינת ישראל בכלל ועבור הקהילה החרדית בפרט, אבל הם יסיימו בכך שהם מתמקדים בנושאים אחרים. ניתן להבין שעם כל האמפתיה, תרומה לישיבה חרדית גם אם היא תיכונית איננה מתאימה להם.

קרנות פילנתרופיות אחרות, ירצו להבין היכן נמצאת מדינת ישראל בתמונה. כיצד יתכן שאנשי ציבור ישראלים ושרי החינוך לדורותיהם ידברו גבוהה גבוהה על הצורך של החרדים ללמוד את מקצועות היסוד, על מנת לאפשר לבוגרי החינוך החרדי לרכוש מקצוע ועבודה מכניסה, ובסופו של יום המדינה איננה יוצאת מגדרה לממן את החינוך בישיבות התיכוניות החרדיות באופן משמעותי? ההסברים על הצורך בקריטריונים שוויוניים, על יועצים משפטיים ועל חשבים, אינם נראים להם משכנעים, ובצדק.

תורמים פוטנציאליים נוספים, ירצו להבין מהו הפוטנציאל המספרי של הישיבה? מדוע יש צורך בכל כך הרבה שעות לימוד? האם חייבים חינוך פנימייתי? לאן ימשיכו הבוגרים? עוד שאלות טובות אחרות. לבסוף הם יציעו שנגיש בקשה מסודרת במועד ונחכה בעזרת ה' לתשובה שאולי תגיע ביום מן הימים.

אני מבין את הרבנים המכירים בחשיבות הישיבה, אבל חוששים לתמוך בה בגלוי. אני מכיר בקושי של גורמים מחוץ לקהילה החרדית לתרום לחינוך שהם אינם מאמינים בערכיו המרכזיים. אני מודע למגבלות של נבחרי הציבור להקצות משאבים עבור דברים חשובים בעיניהם בשל מהלכים ביורוקרטיים נדרשים. אני יודע שישנם עוד מיזמים רבים וטובים אחרים, מעבר לחינוך תיכוני חרדי. אולם אני מאמין שלמרות הכל ישנם אנשים בעלי יכולות שיכירו בחשיבות העניין וישמחו לתמוך בו, אלא שאני עדיין אינני יודע איך להגיע אליהם.

אני מדמה את התהליך של חיפוש תמיכה כלכלית לחיפוש נפט, ישנם סימנים שונים לפוטנציאל של הימצאות נפט במקומות שונים, אבל בדרך כלל ישנם חיפושים רבים שאינם מביאים לשום גילוי, עד למציאת באר נפט בעלת פוטנציאל אמתי.

עצמאות חינוכית

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הציבור החרדי לגווניו הוא בהיותו כפוף למרותם של גדולי תורה ויראה, אשר בשל יגיעתם בתורה במשך שנים רבות זכו ונתקיימו בהם דברי רבי מאיר במסכת אבות: "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה… ונהנין ממנו עצה ותושיה... ונותנת לו מלכות וממשלה... ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".

הדרכתם ועצתם של גדולי התורה ניתנת בענייני הפרט והכלל, בתחומי החינוך הבריאות והפרנסה ובמגוון רחב של נושאים אחרים.

בעניין זה ישנו הבדל משמעותי בין הרמה האישית לרמה הציבורית.

האדם הפרטי אמור למצוא לו בעצמו את הרב שבעצתו הוא שואל ועל פי הוראותיו הוא נוהג, בעוד שבענייני ציבור, בין ברמה המקומית ובין ברמה הארצית, יש צורך בקבלת ההכרעות של רבנים שהתמנו לשם כך כשכל הציבור מחויב להכרעתם.

את הצורך בהכרעה של רב מסוים בעניין ציבורי ניתן לראות החל מרבני בתי כנסת, רבני שכונות ורבני ערים הנדרשים להכרעות ברמה המקומית וכלה בגדולי הדור ומועצות גדולי וחכמי התורה הנדרשים להורות ברמה הארצית.

עם השנים חל טשטוש גדול בין הממד האישי לממד הציבורי, חלק גדול מהנהגותיו של היחיד הפכו לעניין ציבורי, ומעתה היחיד איננו רשאי להכריע בעצמו עם איזה רב הוא נועץ בענייניו.

במקום זה נכנסו לפעולה ממונים מטעם עצמם, אשר שמו לעצמם למטרה לקבוע לציבור הרחב את הדרך שעליו לנהוג בכל דבר ועניין, על ידי הפיכת כל הנהגה של הפרט לעניין ציבורי, כשכמובן הם גם אלו הקובעים את זהות גדולי התורה שיכריעו באותן שאלות.

ניתן להרחיב רבות אודות זהותם ומניעיהם של אותם גורמים, אולם בקצרה ניתן לומר שבמרבית המקרים אלו הם מה שקראו חז"ל "מטילי אימה על הציבור שלא לשם שמיים". (ראו רמב"ם הלכות תשובה ג, יג והלכות סנהדרין כה, א)

על מנת לאלץ את הפרט לקבל את מרותם גם בענייניו האישיים, נדרשו אותם גורמים להשתמש במוקדי כוח שונים, אולם נראה שהאמצעי החזק ביותר בנקודה זו הוא השימוש שלהם במנהלי מוסדות החינוך החרדים בכלל והתיכונים לבנות בפרט.

כידוע, תהליך הקבלה למוסדות אלו - שבעבר פתחו את שעריהם עבור כל מי שחשקה נפשו בתורה ויראת שמיים - נעשה קשה ומורכב משנה לשנה והתלמידים/ות והוריהם/ן נבדקים בשבע עיניים. בשל כך, בכל פעם שאותם גורמים מבקשים לנקוט סנקציה כנגד אדם מסוים או קבוצה מסוימת, הדרך הפשוטה ביותר עבורם היא לגרום לו / להם קשיים בתהליך קבלת בניהם ובנותיהם למוסדות החינוך.

המצב הקיים הוא בוודאי בגדר "אימה יתירה על הציבור" ועל כל צעד ושעל ניתן לראות כיצד אנשים רבים במחננו חרדים שמא יפגעו בסיכויי בנם או בתם ללמוד במקום שחשקה נפשו, יש הסבורים שיש להיאבק בתופעה כאובה זו בדרכים שונות תקשורתיות ומשפטיות, אולם נראה שישנה רק דרך יעילה אחת. ככל שיקומו יותר מוסדות חינוך עצמאיים שיצהירו שהם בוחנים אך ורק את המועמד/ת לגופו/ה ולא את ההורים ומוצאם והנהגתם האישית, כך נוכל לבטל את אותה אימה יתירה

לשם מה לומדים גמרא?

לשם מה לומדים גמרא? השאלה הזו מעסיקה מן הסתם תלמידי ישיבה רבים, והיא נשמעת גם בין כותלי ישיבתנו - ישיבת "חכמי לב"

אני מעביר את השאלה החשובה הזו בחזרה לתלמידים, "למה לדעתכם לומדים גמרא?", אני שומע בדרך כלל תשובות שונות כמו שישנה מצווה ללמוד תורה ושהגמרא מפתחת את השכל ועוד כהנה וכהנה, על המצווה ללמוד תורה אני משיב שניתן לקיים את המצווה בתורה, נביאים, כתובים, משניות, רמב"ם, שולחן ערוך ועוד ועוד. על פיתוח השכל אני טוען שניתן לפתח את השכל בדרכים נוספות.

בשלב זה אני מבקש מהתלמידים שיסבירו לי בקצרה "מהי גמרא?", התשובה המקובלת אצלם היא שהגמרא היא פירוש למשנה, אולם זוהי לכאורה הגדרה משונה שכן על מנת לכתוב פירוש למשנה אין צורך בשאלות וקושיות, הוכחות ודחיות, סברות ראשונות ומסקנות, דרשות מפסוקים, מדרשי הלכה ומדרשי אגדה, קל וחומר וגזירה שווה ועוד.

חז"ל מגדירים שלושה שלבים על מנת שהאדם יהיה תלמיד חכם:

1. לקרות. 2. לשנות. 3. לשמש תלמידי חכמים. 

השלב הראשון זהו לימוד תורה שבכתב, השלב השני הוא לימוד תורה שבעל פה, והשלב השלישי זו היכולת לדון בכל נידון חדש הבא לפנינו ולראות למה הוא דומה ומה דינו. בעבר נעשה השלב השלישי כשהתלמיד שימש בפועל תלמידי חכמים וראה כיצד הם דנים בכל שאלה הבאה לפניהם, אולם בשל הגלות לא תמיד התאפשר לעשות זאת. כאן בא מקומה של הגמרא, היא מכניסה את הלומד לבית מדרשם של אמוראי בבל והוא יכול להקשיב ולשמוע להתבונן ולראות כיצד הם מקשים ומתרצים, מוכיחים ודוחים, מקישים מסוגיה לחברתה ומדין למשנהו, מדמים ומחלקים, סותרים ובונים.

ניתן להמשיל זאת לאדם שהביאו לפניו לאכול ולשתות מכל מעדני העולם, אולם הוא איננו יודע כיצד ניתן להכין את כל המאכלים והמשקאות הללו, עד שייכנס למטבח וילמד את רזי הטחינה והלישה, האפייה הבישול והטיגון ועוד ידע מקצועי רב. המשנה היא כשולחן ערוך לאכילה ומי שלומד אותה ידע הלכה פסוקה, אולם רק מי שייכנס לגמרא ידע כיצד מכינים את הסעודה. זוהי הסיבה שהמשנה היא הספר המסודר ביותר שכתבו חז"ל לעומת בתלמוד בבלי שהוא הספר המבולגן ביותר. זהו בדיוק המראה של המטבח בזמן הכנת המאכלים.

הרמב"ם בפתיחת "משנה תורה" כותב שמי שילמד תורה שבכתב כולה ואחר כך בספרו ידע את כל התורה כולה ולא יצטרך לספר אחר בינתיים, ורבים התקשו בדבריו וכי אין צורך ללמוד תלמוד, אולם למדקדקים בדבריו הדבר פשוט. בהלכות תלמוד תורה פסק הרמב"ם שעל האדם לשלש לימודו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד, הרמב"ם בהקדמתו בא לומר שאת השליש במשנה שמשמעו לימוד תורה שבעל פה ניתן לקיים בספרו, אבל את השליש בתלמוד שזהו שימוש תלמידי חכמים ברור שלא ניתן לקיים בלימוד ספרו.

תלמידים שאינם מעוניינים להיות תלמידי חכמים ודי להם בידיעת ההלכות כמות שהן, ככל הנראה אינם צריכים ללמוד גמרא. אנו מעוניינים בתלמידים שאינם מסתפקים במועט, אלא מבקשים לדעת את הדרך שבה ניתן לדון בכל מקרה חדש הבא לפנינו מתוך ההלכות הידועות לנו.

ההסכמה שבאי-הסכמה

אמש השתתפתי במפגש של קבוצת "חי"ש - חרדים ישראלים" בפייסבוק שהתקיים במרכז "נפגשים" בירושלים, אני מבקש כעת לשתף אתכם בתובנה אחת שלי מהערב הזה.

המשפט ששמעתי הכי הרבה פעמים במהלך הערב היה "אני קורא את דבריך, עם הרבה דברים אינני מסכים, אבל טוב שיש אי הסכמות בינינו". הדברים הללו נאמרו בווריאציות שונות מפי אנשים שונים, ואני חושב שהוא מבטא באופן הטוב ביותר את החידוש שבקבוצה זו.

במפגש אתמול ניתן היה למצוא אנשים מכל הפסיפס המרכיב את הקהילה החרדית בישראל, גברים ונשים, אברכים ועובדים, בעלות מטפחות ובעלות פאות, ישראלים וחוצניקים, מודרנים ושמרנים, בעלי תשובה וחרדים מלידה, בעלי חולצות לבנות ובעלי חולצות צבעוניות, לובשי חליפות וחובשי מגבעות לצד נטולי חליפות ומגבעות, יזמים חברתיים ויזמים עסקיים, צעירים ומבוגרים, ליטאים ספרדים וחסידים, ועוד כהנה וכהנה.

מהו המכנה המשותף שכינס את כולם יחד? נראה שלא היה ניתן למצוא שום נושא שהייתה לגביו הסכמה בין המשתתפים, לא בענייני חינוך ולא בענייני תעסוקה, לא בכלכלה ולא בפוליטיקה, לא במדיניות חוץ ולא במדיניות פנים וכיו"ב.

אני סבור שהמכנה המשותף של כל הנוכחים הוא בשני דברים: 1. אכפתיות 2. סובלנות. 

כל הנוכחים אכפתיים מדברים מסוימים הקיימים במחננו, הם מבקשים להביע את עמדתם בנושאים הללו ולמצוא דרכים לשיפור המצב המצוי לכיוון המצב הרצוי להבנתם. זהו בעיניי דבר מבורך, אבל כמותם ניתן למצוא בקהילה החרדית אלפים רבים.

החידוש הגדול בעיניי בקרב המשתתפים זו היכולת להכיל ולכבד חילוקי דעות, המסוגלות של המשתתפים לא להסכים לעמדת השני ואפילו לכעוס ולהגיב בחריפות כנגד דעות ועמדות שנראים להם שגויות, ויחד עם זאת להמשיך לכבד את אותו אדם ואפילו לראות בו שותף לדרך בדברים שלגביהם יש הסכמה.

אמרו חז"ל "אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות ובאחיות בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל ולא ב"ה מבית שמאי ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר (זכריה ח) האמת והשלום אהבו" (יבמות יד,ב). נדמה לי שמאמר זה יכול לשמש המוטו של קבוצה זו.