כל הדרכים בחזקת סכנה

על סדר היום הציבורי בקהילה החרדית, עומדות בשנים האחרונות כמה סוגיות כבדות משקל, כדוגמת השימוש באינטרנט, הגיוס לצה"ל, הלימודים האקדמיים, היחסים עם כלל החברה הישראלית וכיו"ב.

מן הצד האחד נשמע קולם של תלמידי חכמים ושל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, המביעים את חששם הרב מהסכנות הרוחניות הכרוכות בכל הדברים הללו לאמונה לקיום המצוות ולכל השקפת העולם החרדית ואשר על כן יש להימנע באופן מוחלט משימוש באינטרנט, מגיוס לצה"ל, מלימודים אקדמיים ומכל מפגש והיכרות עם הקהילות הלא-חרדיות ועולמם. מן הצד השני אנו רואים רבים וטובים מהציבור החרדי (שמספרם עולה וגדל בהתמדה) שאינם נשמעים לאזהרות הללו, הם משתמשים באינטרנט, מתגייסים לצה"ל, לומדים לימודים אקדמיים, ונחשפים במידה כזו או אחרת לכלל החברה הישראלית ועולמה.

כנס בארנה נגד לימודים אקדמיים

הראשונים משתמשים בדבריהם בדוגמאות היסטוריות שונות, וברוח ימי החנוכה שאנו עומדים בהם הם מציגים את כל הדברים הללו כ"התייוונות", הם מצהירים שללא ספק אלו שנוהגים כך יאבדו את עולמם הרוחני ומאיימים בסנקציות כאלו ואחרות על כל מי שיחרוג מהסייגים המתחדשים בכל יום. האחרונים רואים בכל האזהרות הללו ניתוק מהמציאות העכשווית, וחוסר הבנה של הצורך וההכרח בכל הדברים הללו.

לעניות דעתי, את הוויכוח בין הצדדים ניתן לדמות לדו שיח המתקיים בפרשתנו פרשת "מקץ" בין יעקב אבינו ע"ה ליהודה. יעקב אבינו מצהיר "לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ" (בראשית מב,לח), את החשש מהדרך מסביר רש"י "וקרהו אסון - (ב"ר) שהשטן מקטרג בשעת הסכנה" (שם מד,כט) והיינו מפני ש"כל הדרכים בחזקת סכנה" (ירושלמי ברכות). אולם יהודה משיב לו "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם-אֲנַחְנוּ גַם-אַתָּה גַּם-טַפֵּנוּ." (בראשית מג,ח). יהודה איננו מתכחש לסכנה שבדרך, אולם הוא טוען שלא ניתן להימנע ממנה מפני שבלעדיה ימותו כולם ברעב, הוא נוטל על עצמו את האחריות לשלומו של בנימין ויעקב אבינו מקבל את דבריו.

מי שמנסה להכחיש את הסכנות הרוחניות באינטרנט, בגיוס לצה"ל, בלימודים אקדמיים, ובמפגש עם כלל החברה הישראלית, איננו יודע מה הוא שח, אלו הם דברים ברורים ופשוטים לכל בר דעת שעיניו בראשו, והסכנה הגדולה ביותר פרושה לרגלי מי שאיננו מכיר בה כלל. אולם גם מי שסבור שניתן פשוט להימנע מכל אלו ולהישאר בלעדיהם, איננו מבין שהוא גוזר על עצמו גם כן גזירת מוות. המציאות העכשווית איננה מאפשרת לנו להמשיך ולהתבצר באותן חומות שגדרנו את עצמנו בהן בעשרות השנים האחרונות, למרות שכל החששות מהעולם שבחוץ בעינן עומדות.

חובתנו בשעה זו היא לבחון באופן רציני ועמוק את כל הסכנות האורבות לפתחנו בדרכים השונות, לחזור ולשנן לעצמנו את דברי חז"ל ש"כל הדרכים בחזקת סכנה" ולחפש כל דרך אפשרית להפחית את הסכנות השונות ולהתמודד איתן.

מקובל כיום לערוך הבחנה בין "הוראה ציבורית" ל"הוראה פרטית", בטענה שההוראה לכלל צריכה להיות מחמירה בעוד שלפרט ניתן לתת הוראה מקלה, אולם באמת נראה שהדברים הם הפוכים לחלוטין. הגמרא במסכת קידושין (כא,ב) אומרת "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות" כלומר שלמרות שלא ראוי לאכול בשר מסוכנת שנשחטה התורה התירה את הדבר על מנת שלא יאכלו בשר נבילה כשתמות בלא שחיטה, ואף על פי כן מידת חסידות היא שלא לאכול בשר מסוכנת שנשחטה. בדרך זו, ברור שכל מי שיכול להימנע משימוש באינטרנט מלימודים אקדמיים ועוד כיו"ב קדוש ייאמר לו, אולם זו איננה ההנהגה האפשרית והנדרשת מכלל הציבור.

ככל שנצליח לפתח את הדיון הציבורי למקום שבו כל צד מבין את המניעים האמתיים של הצד שכנגדו, כך הסיכוי שנגיע לעמק השווה ולכל הפחות נקטין את אי ההבנה בינינו גדול יותר. אולם כל עוד נמשיך להתעלם זה מטענותיו של זה, הרי שבמקום דו שיח מפרה יתקיים בינינו שיח של צעקות שבו איש איננו שומע את שפת רעהו.

ואתה תדבר אל כל חכמי לב

בשבוע שעבר התקיים אירוע "חנוכת הבית" לישיבת "חכמי לב" שבראשותי, ובו נשאה דברים ח"כ רחל עזריה. בעקבות פרסום תמונתה באירוע על רקע ארון הקודש, התעוררה סערה תקשורתית בכמה כלי תקשורת חרדים (אתר "כיכר השבת" ו"חרדים10" וערוצי הרדיו "קול חי" ו"קול ברמה"), והנושא הפך לשיחת היום כיצד ישיבה חרדית מזמינה את ח"כ רחל עזריה לאירוע חנוכת הבית. הטענות היו שלא ראוי להזמין אישה לנאום בבית המדרש בפני גברים, ובוודאי לא את רחל עזריה שנתפסת בעיני רבים בקהילה החרדית כבעלת גישה אנטי-חרדית.

את הביקורת כנגדי דווקא משותפים לדעה היטיב לבטא Ari Homnick ואני מבקש לצטט את דבריו במלואם לפני הצגת עמדתי בנידון.

"אין לי שום דבר אישי נגד עזריה ואפילו יכול להעריך אותה על היותה נציגת ציבור ישרת דרך שפיה וליבה שווים, אבל אי אפשר להתעלם ממכלול מה שהיא מייצגת. 

אני מבין את הצורך של בצלאל להכיר לה טובה על פועלה, אבל לו הייתי במקומו, הייתי פונה אליה ומסביר לה שאמנם מידת הכרת הטוב מחייבת להזמין אותה לאירוע, אבל אילו היא באמת רוצה בטובת הישיבה, שתשלח מכתב ברכה או כיוצ״ב. 

דווקא התגובה של יצחק רביץ חידדה אצלי את התובנה, ואני לצערי נאלץ להסכים עם המסקנה שלו. בעיני הציבור הרחב, פעולות כאלה אכן מערערות את הזכות של ׳חכמי לב׳ להתקרא ״ישיבה״. ואנחנו כעת במלחמה על הלגיטימציה שלנו במרחב החרדי, אסור לנו לעשות טעויות שישחקו לרעתנו. במידה ואנחנו רוצים לייצר אלטרנטיבה אמיתית של ישיבות איכותיות שמחנכות לתורה ויר״ש עם הכנה פרקטית לחיי המעשה, עלינו לגשת למלאכה בזהירות הנדרשת. גם אם אנחנו ״צודקים״, עלינו להיות ״חכמים״. 

ולגבי התזה שלי, Neta, היא לא קרסה כלל ועיקר, להיפך, היא רק הולכת ומתחזקת. ישיבת חדוות התורה נרדפת אך ורק על ידי קנאים סהרוריים שרודפים גם הרב שטיינמן ומכנים אותו עמלק. והמקרה בו אנו דנים הוא חיזוק מצוין לתזה שלי."

ובתגובה נוספת "לא יהיה שמח ממני ביום שחכמי לב תמנה 350 בחורים ותצליח ותשגשג (טוב, אולי חוץ ממך), אבל דווקא משום היותה חלוצת הז׳אנר - ובמידה מסוימת אף המייצגת שלו - המעמד מחייב אותה להתנהג בהתאם. וכשלדעתי היא נוהגת שלא כראוי ומשליכה בהתנהלותה על כל אחיותיה לז׳אנר, אני מצר על כך מאד מאד."

כעת אני מבקש להציג בקצרה את עמדתי.

ישיבות תיכוניות חרדיות אינן דבר חדש, ישיבת "הישוב החדש" בתל אביב כבר קיימת קרוב ל-80 שנה, לישיבת "מערבא" במתתיהו כבר מלאו 30 שנה, ועם השנים קמו עוד כמה ישיבות מסוג זה. הישיבות הללו נתקלו בהתנגדות בקרב הזרם המרכזי בקהילה החרדית, והם פנו לקבוצה מצומצמת באוכלוסיה החרדית המוכרת בשם "חרדים מודרנים" או משפחות של חרדים מחו"ל המכונים "חוצניקים". ישיבות אלו הגיעו לסוג של סטטוס קוו עם הקהילה החרדית, המאבקים נגדם שקטו במרבית הזמן והם פנו לקבוצה קטנה ומובחנת.

ישיבת "חכמי לב" לא נועדה בשביל שלציבור ששולח באופן מסורתי ל"ישיבה תיכונית חרדית" תהיה אופציה נוספת, מלבד 6 הישיבות הוותיקות (הישוב, מערבא, נהורא, נהרדעא, מאורות, מתיבתא). היא נועדה להציע את האופציה הזו כחלופה ראויה עבור כלל הנערים החרדים, שישקלו בסוף כיתה ח' את התאמתם ל"ישיבה קטנה" או ל"ישיבה תיכונית". מהלך כזה מחייב שינוי תפיסה בקרב הורים מחנכים ונערים, והיא נתפסת (בצדק) כאיום על הגישה החינוכית הרווחת בציבור החרדי, שעל פיה כל הנערים החרדים צריכים ומתאימים להמשיך ב"ישיבה קטנה".

זו הסיבה למהלכים השונים שנקטה "חכמי לב" במהלך שנים, וזו הסיבה העיקרית למאבק שקידשו כנגדה גורמים שונים בקהילה החרדית.

ההבדל בין "חכמי לב" ליתר הישיבות התיכוניות ידוע ומוכר לכל הגורמים, ולהבנתי הישיבות האחרות יוצאות נשכרות מהמאבק הציבורי והתקשורתי ב"חכמי לב". לראשונה זה שנים רבות נשמעים נציגי הציבור החרדי כשהם אומרים בפה מלא שאין להם בעיה עם ישיבות תיכוניות חרדיות, ושכל מי שרוצה ישיבה כזו יכול ללכת ללמוד בה ואיש לא יפריע לו, מפני שהם מתנגדים רק "לחכמי לב" ולבצלאל כהן באופן ספציפי, בשלל טענות ומענות.

האם המהלכים שלי מוצדקים וטובים עבור ישיבת "חכמי לב" והצלחתה? אני סבור שהתשובה חיובית, אבל מבין היטב את הדעות החולקות על כך, ואינני משוכנע שהצדק אתי. אבל בנוגע לישיבות האחרות, אין לי ספק שהן יוצאות נשכרות מהמאבק כנגדי וכנגד הישיבה.

מזמור שיר חנוכת הבית

בשעה טובה קיימנו בשבוע שעבר אירוע לכבוד כניסתה של ישיבת 'חכמי לב' למשכן חדש, שישמש אותה בעזרת ה' בשנים הקרובות, לאחר שלוש שנים בהן שהתה הישיבה בתנאים פיזיים קשים ובלתי מתאימים.

האירוע נועד לכל השותפים לדרך, שסייעו לישיבה לקום ולהתפתח ברוחניות ובגשמיות. לאנשי 'האגודה לקידום החינוך' שהקימה את הישיבה, לאנשי משרד החינוך ועיריית ירושלים, לנציגי הקרנות הפילנתרופיות שתומכות בישיבה, לאנשי ציבור שונים שתמכו בישיבה מאונם ומהונם בעצה ובתושייה, ולמכרים רבים וטובים שלי שסייעו לי בדרך הארוכה והקשה באופנים שונים.

ישיבת 'חכמי לב' הוקמה לאחר התייעצות עם גדולי תורה, ובעקבות שיחות רבות עם מחנכים, עם הורים ועם נערים, מתוך הכרה בצורך בישיבה המשלבת - לצד הלימודים הישיבתיים - לימודי תיכון מלאים, תוך שמירה על זהותם של התלמידים כבני תורה יראי שמיים בעלי מידות טובות, עבור נערים שמסיבות כאלו ואחרות אינם מתאימים לשקוד על התורה בלבד, מבוקר עד ליל, בגיל זה, כמקובל ב"ישיבה קטנה".

למרות שכל צוות ההנהלה והר"מים וכל תלמידי הישיבה, הנם בשר מבשרה של הקהילה החרדית, באירוע זה בלט חסרונם של אנשי ציבור חרדים. היעדרות זאת נובעת כידוע לא רק בשל אי הירתמותה של הנציגות החרדית בכנסת וברשויות המקומיות לטובת המוסד ולמען מוסדות נוספים מסוגו, אלא בשל כך שהנציגות החרדית שמה לה למטרה, מסיבות כאלו ואחרות, להיאבק בישיבה ובדרכה ולפעול בכל דרך למנוע את הקמתה ואת התפתחותה.

למאבק זה נרתמו גם תלמידי חכמים ומרביצי תורה, שלמרבה הצער לא קיימו "שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו" (דברים א,טז). בשל כך נאלצה הישיבה להזדקק לעזרתם של גורמים לא-חרדיים בכנסת, במשרדי הממשלה, ברשויות המקומיות ובמקומות נוספים.

למרבה הפלא, לאחר האירוע נשמעו קולות כנגד הופעתה באירוע של ח"כ רחל עזריה, אשר נרתמה לסייע לישיבה עוד בתפקידה הקודם בעיריית ירושלים כחברת מועצה וכסגנית ראש העיר.

למה בדיוק מצפה הנציגות החרדית ממוסד שנועד לתת מענה לציבור בוחריה, ולא די שאיננו נהנה מתמיכתה אלא זוכה ממנה להתנגדות והתנכלות לאורך כל הדרך? האם היא מצפה שהנהלת הישיבה והורי התלמידים ישבו בחיבוק ידיים, ובלבד שלא להיעזר בנציגות לא-חרדית?

בדברי באירוע, הזכרתי בקצרה את שתי הנקודות המרכזיות שמתוות את דרכה של 'חכמי לב', ואני מבקש לסיים בהן:

ספר תהלים פותח בפסוקים, "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהילים א, א-ב). חז"ל, במסכת עבודה זרה, אמרו על כך: "אמר רבא לעולם ילמוד אדם תורה במקום שלבו חפץ שנאמר כי אם בתורת ה' חפצו", והם לימדונו בכך שרק כשהאדם ילמד תורה מתוך רצון וחשק הוא יוכל להגות בה יומם ולילה, אבל אם יכפו עליו ללמוד תורה בניגוד לרצונו, הוא לא יהגה בה יומם ולילה. הישיבה נועדה לאפשר לתלמידים ללמוד תורה מתוך חשק ושמחה, ואז הם יוכלו בעז"ה להגות בה יומם ולילה.

כשה"סבא מסלבודקה" הגאון ר' נתן צבי פינקל שאל את מייסד תנועת המוסר הגאון ר' ישראל סלנטר על מה לייסד את ישיבת סלבודקה, הוא השיב לו לפעול על פי הפסוק בישעיהו (נז,טו) "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים", הוא לא הזכיר לימוד תורה ולא יראת שמים ולא מידות טובות, מפני שכל אלו יבואו בעקבות הכוונה הזו.

היות והזכרתי את ישיבת סלבודקה, אני מבקש להזכיר את אחד מפארי גידוליה, שדמותו צריכה לעמוד כאות ומופת מול תלמידי ישיבת 'חכמי לב', הגאון רבי יחיאל יעקב וינברג בעל ה"שרידי אש", שהוא אות ומופת לתלמיד חכם גדול ומופלא, לצד ידיעותיו והשכלתו הכללית הרבה.

יהי רצון שנזכה להעמיד עוד תלמידים רבים בתורה ויראת שמים ומידות טובות, ויתקיים בנו הפסוק "כָּל-כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ, לֹא יִצְלָח, וְכָל-לָשׁוֹן תָּקוּם-אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט, תַּרְשִׁיעִי" (ישעיהו נד,יז).

פורסם באתר "כיכר השבת"

מודלים של מנהיגות רוחנית

בחודש חשוון אנו מציינים את זכרם של שלוש מהדמויות החשובות ביותר של הציבור החרדי בדורות האחרונים. היום ט"ז בחשוון הוא יום פטירתו החמש עשרה של הרב אלעזר מנחם שך זצ"ל שהנהיג את הציבור החרדי-ליטאי ואת עולם הישיבות שלו במשך שנים רבות, אתמול ט"ו בחשוון ציינו שישים ושלוש שנים לפטירתו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ זצ"ל ה"חזון איש" ממניחי היסודות של החרדיות הישראלית בשנות הקמת המדינה והאב הרוחני של "חברת הלומדים", ולפני כשבועיים מלאו שלוש שנים להסתלקותו של הרב עובדיה יוסף ה"ראשון לציון" ונשיא "מועצת חכמי התורה". אני מבקש להשתמש בשלושת הדמויות הללו, על מנת להבין טוב יותר את תפקידי המנהיגות השונים בקהילה החרדית.

להבנתי, ניתן לחלק את מעגלי ההשפעה של גדולי התורה לשלושה אופנים שונים, שלמרות שיש קשר רב ביניהם אין להם חפיפה מוחלטת ולעתים הפער ביניהם הוא גדול.

1. רב ותלמיד - זוהי דרך ההעברה עתיקת היומין של התורה מדור לדור, הרב מלמד תורה לתלמידיו בע"פ ובכתב במקצועות התורה השונים, בפלפול ובסברה, בהלכה ובאגדה, בנגלה ובנסתר, והתלמידים מצידם מקבלים ממנו איש לפי השגתו.
2. רבי וחסיד - זהו קשר אישי בין דמותו של הרב לבין מעריציו, החסידים רואים ברבם דמות מורמת מעם בתכונותיו ובסגולותיו והם מבקשים את קרבתו והשפעתו, הם מקבלים את דבריו והוראותיו ללא עוררין ועושים כמיטב יכולתם להשביע את רצונו בענייני הפרט והכלל.
3. מנהיג ומונהג - כאן מדובר בדרך כלל על סמכות יותר פורמלית, של היכולת להורות הוראות לגופים שונים ולבעלי תפקידים שונים, ולקבוע את התנהלותם בנושאים שונים.

ניתן כמובן למצוא אנשים שיחסם לרב נכנס לשלושת הקטגוריות, אבל ניתן גם למצוא רבים אחרים שנכנסים רק תחת קטגוריה אחת או שתיים וכמדומני שניתן למצוא כאן את כל הצירופים האפשריים, האחד הוא תלמיד של הרב אבל איננו חסיד שלו או מונהג על ידו, חברו הוא חסיד של הרב אבל איננו תלמיד ומונהג, והשלישי עשוי להיות מונהג ע"י הרב בשל כפיפותו הפורמלית אליו אבל איננו רואה את עצמו תלמיד או חסיד שלו.

שלושת הדמויות שציינתי נהנו מהשפעה בשלושת המעגלים הללו, אולם ניתן לראות שאצל כל אחד הייתה דומיננטיות שונה בכל אחד מהמעגלים.

החזו"א זצ"ל שספריו המופלאים התפרסמו בעילום שם עוד הרבה לפני שדמותו הייתה ידועה לציבור, נחשב עד היום לאחד מפוסקי ההלכה החשובים ביותר שקמו בדורות האחרונים, ובפרט בהלכות התלויות בארץ. גם ההערצה כלפיו כאדם קדוש עם פרסומו ברבים לאחר עלייתו לארץ, הייתה גדולה בהרבה מהשפעתו כמנהיג. הוא לא נשא למעשה עד סוף ימיו בשום תפקיד פורמלי, וההתחשבות בדבריו הייתה בשל ההערצה הגדולה אליו לתורתו ולאישיותו.

הגרא"מ שך זצ"ל לא היה מוכר לציבור לאורך עשרות השנים שקדמו למינויו לראש ישיבת פוניבז', אולם גם לאחר מכן מספר תלמידיו בישיבה לא היה גדול, שיעוריו וספרו "אבי עזרי" לא היו קלים להבנה, ועד היום נראה שאין יד רבים ממשמשת בהם. פרסומו הגדול התחיל עם כניסתו להנהגת הציבור ב"מועצת גדולי התורה" של אגו"י, ב"ועד הישיבות" וב"חינוך העצמאי" ומאוחר יותר בהקמת מפלגות "ש"ס" ו"דגל התורה", עיתון "יתד נאמן" וכשרות "שארית ישראל", אז הוא נהנה מגל הערצה גדול ושימש כאדמו"ר הליטאי הראשון וגם החזיק בסמכות פורמלית בכל הגופים הנ"ל.

הגר"ע יוסף זצ"ל הוא ללא ספק מרביץ התורה הגדול ביותר בדורות האחרונים, ספריו שיעוריו ופסקיו הופצו בחייו ולאחר מותו באופן חסר תקדים, הוא הפוסק הספרדי החשוב והגדול ביותר ככל הנראה מימי מרן ה"בית יוסף", ועשרות אלפים לומדים יום יום את תורתו מתלמידי חכמים עד פשוטי העם. הוא זכה לאהדה רחבה בכל שדרות הציבור, גם אצל יהודים שאינם מקפידים על קלה כבחמורה. בתנועת ש"ס שהוקמה בשנת תשמ"ד הוא היה המנהיג הבלתי מעורער שעל פיו יישק כל דבר, ואשר על כולם לקבל את מרותו.

בהתאם לחלוקה זו יש לבחון את המנהיגות החרדית בימינו ואת המנהיגות העתידית של ציבור זה. מה הם מעגלי ההשפעה של המנהיגות הרבנית החרדית כיום? מהי הזיקה בין מעגלי ההשפעה השונים? האם מנהיג נדרש למלא בו זמנית את שלושת התפקידים הללו?

הקהילה החרדית הליטאית לְמִשְׁפְּחֹתֶיהָ וְלִלְשֹׁנֹתֶיהָ

קריאת המציאות שלי של הקהילה החרדית הליטאית (פחות מכיר את החסידים והספרדים).

הזרם המרכזי - גברים ונשים חרדים ישראלים ההולכים בתלם 

הגברים למדו בילדותם בתלמוד תורה (חיידר), והמשיכו בישיבה קטנה, ישיבה גדולה, כולל אברכים, ואולי השתלבו במוקדם או במאוחר במשרה תורנית כזו או אחרת.

הנשים למדו בילדותן ב"בית יעקב" יסודי, והמשיכו בתיכון חרדי (סמינר), ובסמינר למורות, והשתלבו בעבודת חינוך או הוראה במשרה חלקית או מליאה במוקדם או במאוחר.

הכנס הארצי הראשון של "דגל התורה"

הם בטוחים שהגראי"ל שטיינמן ויתר ה"גדולים" מובילים את הציבור שלהם בבטחה באופן הנכון והטוב ביותר, בעזרתם הפעילה של ח"כ משה גפני וכל נציגי "דגל התורה". הם רואים ב"יתד נאמן" את כלי הביטוי האולטימטיבי לתפיסת עולמם. הם מחנכים את בניהם ובנותיהם ללכת באותו תלם, ואם לעתים משהו לא עובד זה באשמת החילוניים / האינטרנט / החרדים החדשים / הרחוב / הניסיונות של הדור שלנו.

קבוצות משנה - גברים ונשים עם רקע מעט שונה מהזרם המרכזי

גברים ונשים שלא גדלו והתחנכו במוסדות חרדיים בישראל של הזרם המרכזי, ובשלב כזה או אחר הצטרפו לחרדיות הישראלית. חלקם גדלו בישראל בציבור החילוני וחזרו בתשובה בשלב כלשהו בחייהם, אחרים גדלו בציונות הדתית והתחזקו מבחינה דתית ורוחנית. כמו כן ישנם חרדים שעלו מקהילות חרדיות באירופה ומצפון אמריקה, והצטרפו לקהילות החרדיות בישראל בעלות מאפיינים מעט שונים.

אנשים אלו בחרו בדרך החרדית, אבל בדרך כלל לא נטמעו בה באופן מלא. הם מאמינים בדרך החרדית, אבל אינם מבינים אותה לגמרי. הם בדרך כלל שולחים את ילדיהם למוסדות של הזרם המרכזי, אבל אינם שוללים גם אפשרויות אחרות. מיעוטם שולחים את ילדיהם למוסדות של החרדים המודרניים.

המודרניים הוותיקים - גברים ונשים משכילים ופתוחים יותר (פא"י לשעבר)

הם גדלו בבתים של הורים משכילים ופתוחים, הבנים למדו בישיבות תיכוניות כדוגמת "הישוב" ו"מערבא" והמשיכו בישיבות גדולות חרדיות (חלקם ב"אתרי"). לאחר מכן רכשו תואר אקדמי והשתלבו במקצועות חופשיים, או שפנו לעולם העסקים.

הבנות התחנכו במוסדות חרדים פתוחים יותר כדוגמת "לוסטיג" ו"מכללה ירושלים", רכשו תואר אקדמי והשתלבו במקצועות חופשיים. 

הבתים שלהם מתאפיינים בשילוב בין שייכות לקהילה החרדית, לבין היכרות ומעורבות עם החברה והתרבות הישראלית. ילדיהם נשלחים למוסדות חינוך חרדים פתוחים יחסית, דומים למוסדות שבהם למדו ההורים.

המודרניים החדשים - גברים ונשים שאינם הולכים לחלוטין בתלם (חרדים חדשים)

הם גדלו בבתים של הזרם המרכזי, או בבתים של קבוצות המשנה והתחנכו במוסדות של הזרם המרכזי. הבנים לא היו בדרך כלל מהטובים שבתלמידים, חלקם היה בישיבה קטנה או גדולה מליגה ג' או במוסדות ל"נושרים", אם הם למדו בכ"כולל" זה היה למספר שנים מוגבל. הם השתלבו במוקדם או במאוחר בעבודה כעצמאים או כשכירים במשלחי יד שונים, בשנים האחרונות הרבה מהם רכשו תואר אקדמי או מקצוע, וחלקם שירת בצה"ל או בשירות אזרחי.

הבנות לא היו מהתלמידות הצדיקות ביותר בבית הספר היסודי ובתיכון, הן לא חלמו להיות מורות ורכשו מקצוע חופשי במסגרת הכשרה מקצועית או לימודי הנדסאים בו הן השתלבו בעבודה לאחר הסמינר, רבות מהן השלימו בהמשך הדרך תואר אקדמי.

הם מבקשים לעצמם רווחה כלכלית, לבושים באופן שונה מעט מהלבוש הקלאסי החרדי, שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך מעט יותר פתוחים, מכבדים את הרבנים והאברכים ומבקשים לקבל יחס מכבד בחזרה. הם קונים לשבת את עיתון "משפחה". הם מתלבטים בחינוך הילדים איזה קו חינוכי לבחור, אבל רובם מיישרים קו עם המוסדות שמכוונים את הילדים לזרם המרכזי.

הדעתנים - גברים ונשים שואלי שאלות

הגברים היו בחלקם הגדול מטובי התלמידים בישיבה הקטנה ובישיבה הגדולה, הן בלימוד תורה והן ברמתם הרוחנית. הם התאפיינו תמיד בסקרנות וברצון להרחיב את ידיעתם והבנתם לחלקים נוספים בתורה ובאמונה, והם גם גילו במוקדם או במאוחר סקרנות רבה למה שקורה מחוץ לעולם הישיבות, אם במחשבת ישראל ואם בפילוסופיה או בתחומים רבים ומגוונים נוספים. השאלות המשיכו ואולי התעצמו בשנים שלאחר הנישואין ולימודים כמה שנים ב"כולל", והאינטרנט סיפק להם מידע אינסופי ומפגש עם רעיונות ועם אנשים חברים לצרה.

הנשים היו מן הסתם מהתלמידות המוצלחות בכיתה, הן בלטו בהישגים לימודיים ובהתנהגות המצופה מהן, אבל הרבה פעמים אתגרו את המורות בענייני "השקפה". ברובן הגדול הן למדו הוראה וחלקן גם לתואר הנדסאית תוכנה או אדריכלות. השתדכו עם טובי עולם הישיבות, והשתלבו במשרות הוראה או בהיי-טק.

הם גרים מתפללים ולומדים בכולל / עובדות בחינוך והיי-טק ומחנכים את ילדיהם עם הזרם המרכזי, אבל מזמן לזמן הם שואלים יותר ויותר שאלות על הנורמות הקיימות בציבור זה, הם אינם משוכנעים שהגראי"ל שטיינמן יודע לאן כל הציבור הזה צועד, אינם אוהבים את ההתלהמות של ח"כ משה גפני ואת מאמרי המערכת ב"יתד נאמן" בתגובה ליאיר לפיד, והם חשים איך הם מתרחקים מהבנת הציבור שהם חלק ממנו, ואינם יודעים מה לעשות עם עצמם ועם ילדיהם.

בין הזרם המרכזי למודרניים הוותיקים ישנו סטטוס-קוו של הרבה שנים, אבל בשנים האחרונות יש הרבה בעיות בהמשך המצב הקיים, בעיקר בשל הגידול המהיר של "המודרניים החדשים" ובשל סיבות נוספות (כמו תחרות מול "בני תורה" ועיתון "הפלס"). 

בין הזרם המרכזי והדעתנים נפערת תהום אידאולוגית, ולמעשה הדעתנים בוחרים בדרך כלל לחיות בצידי הדרכים ורבים מהם הופכים ל"אנוסים" ברמה כזו או אחרת.

האם ניתן ליצור קואליציה בין המודרניים (הוותיקים והחדשים) לדעתנים? זו השאלה המעניינת ביותר מבחינתי, שכן נדמה שכל קבוצה צריכה לרעותה, אולם יש ביניהן פערים גדולים מאוד. הדעתנים אינם מעריכים את המודרניים בשל רמה תורנית ואידאולוגית נמוכה משלהם, והמודרניים חושדים בדעתנים בחוסר אמונה ובכוונה "להכעיס".

האם קבוצות המשנה יכולות גם כן לחבור למודרניים ולדעתנים? אלו הן קבוצות שכמעט ולא ניתנת אליהן תשומת לב, אבל הפוטנציאל שלהן האיכותי והכמותי עשוי להיות גדול מאוד.

כמובן שמדובר בתיאור כללי ומכליל, הדמויות בפועל הרבה יותר מגוונות ומורכבות, כמו כן לא כל הזוגות מורכבים מגבר ואישה מאותה קבוצה, אבל עדיין נראה לי שיש כאן תיאור טוב של התמונה הכללית.

סליחה מראש מכל הנעלבים, או מפני שמצאו את עצמם בתיאור לא הוגן לדעתם, או מפני שלא מצאו את עצמם בתיאור.