חפש בבלוג זה

יום שני, 31 באוגוסט 2020

יחד שבטי ישראל


מוסדות החינוך בקהילה החרדית בחלקם הגדול מחולקים לקבוצות ולתתי קבוצות, וכל אחד מבקש שבניו ובנותיו ילמדו רק עם הדומים להם באופן אבסולוטי. לתופעה הזו ישנן השלכות בהיבט החינוכי, הכלכלי, ובאפליה של החלשים בקהילה.

בשנה האחרונה, במסגרת "מכון שחרית", כתבתי מסמך על התופעה הזו ועל השלכותיה.

בימים אלו המסמך יצא לאור, ולכבוד הפרסום התקיים ביום שני י"ח אלול תש"פ / 7.9.2020 מפגש זום משותף עם תנועת "פנימה".

לצפייה במפגש 

ניתן לקרוא/להוריד את המסמך כאן 

אשמח להערות והארות בנוגע לתוכן המסמך.

בשל כך, שמחתי להשמיע קול בנידון במסגרת מיזם של "אדברה" יחד עם אתר "כיכר השבת"

הסרטון פורסם כאן https://www.kikar.co.il/373018.html

יום רביעי, 26 באוגוסט 2020

על גינונים ודיסטנס

בתוך שבועיים הסתלקו מאיתנו שלושה אנשים גדולים, שני תלמידי חכמים גדולים ומפורסמים הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל והרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל, ופרופ' רות גביזון ע"ה. הם היו שונים מאוד זה מזה באמונתם, בתפיסת עולמם, באופיים, ובפעילותם, אולם נראה לי שישנה נקודה משותפת לשלושתם. הם היו ידועים ומוכרים כגאונים בתחומם, ועם זאת היו מדברים עם בני שיחם מכל הגילאים ומכל הזרמים החברתיים בגובה העיניים כשווים בין שווים.

באותו זמן, עסוקים בקהילה החרדית בפטירתו צוואתו וירושת משרתו של האדמו"ר מסדיגורה ז"ל, שציווה את משרתו לבנו הצעיר והדרמה סביב הצוואה ושאלת קיומה או הפרתה מעסיקה רבים וטובים.

חסידות סדיגורה משתייכת לבית רוז'ין, ושם אנו עדים לגינונים ולדיסטנס בין האדמו"רים לחסידיהם באופן יוצא דופן. כבר מגיל צעיר, בני משפחת האדמו"ר נוהגים בגינונים שונים מיתר החסידים, ובעלותם לכהן בתפקיד הנהגה הדבר נעשה באופן בולט עוד יותר.

נראה שהשאלה אודות הריחוק או הקרבה הנדרשים בין רב לתלמיד, ובין כל בעל שררה לאלו שכפופים לו (בעבודה, בצבא וכיו"ב), נוכחת כבר אלפי שנים בזירות שונות. ניתן להאריך בדוגמאות ובהצגת הצדדים השונים לכאן ולכאן, אבל כאן ברצוני להתייחס בקצרה בעיקר לעולם החרדי והדתי-לאומי.

בעולם החרדי, בשל הערך הגדול של ההמשכיות והשמרנות ושל ההתנגדות למודרנה, ניתן לראות חשיבות רבה לטקסים ולהעצמה של דמויות הרבנים / האדמו"רים למעלה מהמון העם. בעולם הדתי-לאומי (ועאכו"כ בעולם הלא-דתי), יש מקום גדול יותר לחדשנות ולשינוי ולפתיחות למודרנה, ובשל כך יש יותר התייחסות לתוכן העצמי של כל אדם ופחות לטקסים ולגינונים.

דוגמה אחת מיני רבים לנקודה הזו, ניתן להבנתי למצוא במוסדות החינוך. במוסדות החרדים, התלמידים נעמדים בכל פעם שהרב / המחנך / המורה נכנס לכיתה, בעוד שביתר הציבורים כמדומני שכבר מזמן שכחו מהמנהג הזה.

האם לדעתכם יש דברים בגו?

נ.ב. מצאתי לנכון לצרף כאן שני מקורות רלוונטיים:
  1. דיאלוג בין דוד המלך למיכל בת שאול
    וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. (שמואל ב ו,כ-כב)
  2. צוואתו של רבי יהודה הנשיא לבנו ממלא מקומו בנשיאות:
    אמר להן: לבני גדול אני צריך. נכנס רבן גמליאל אצלו ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים. איני, והא כתיב "ואת יראי ה' יכבד" ואמר מר זה יהושפט מלך יהודה כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי? לא קשיא, הא בצינעא הא בפרהסיא. (כתובות קג,ב)
    ופרש"י: נהוג נשיאותך ברמים - שתהא יושב בין הגדולים: זרוק מרה - אימה שתהא אימתך עליהם: בצינעא - מכבד כל אחד ואחד: בפרהסיא - מטיל עליהם אימה להודיע נשיאותו:

יום שלישי, 18 באוגוסט 2020

היהודים מוחים ומפגינים

בחודש האחרון נתקלתי כמה פעמים בפוסטים ובידיעות שהביעו מחאה כנגד תכנית טלוויזיונית סטירית בשם "היהודים באים", ואתמול התקיימה הפגנה של מאות אנשים מול משרדי תאגיד השידור כנגד התכנית, אני מבקש לשתף אתכם בכמה מחשבות שלי בנידון.
  1. תחושת שייכות - אדם איננו יוצא למחות ולהפגין על דברים שנעשים במקום שאיננו נוגע ושייך אליו כלל. זו הסיבה ככל הנראה שבכל המחאה וההפגנה לא ראינו את הזרם המרכזי החרדי, שהטלוויזיה רחוקה מעולמו מרחק רב והוא איננו מרגיש שום קשר לעניין. המחאה וההפגנה נעשים ע"י אלו שנמצאים על קו התפר, ומרגישים שייכות מסוימת לטלוויזיה ולתכניה, בין אם מדובר בחרדים הלאומיים ובין עם מדובר בציבור המזרחי המסורתי או בבעלי תשובה. זו גם הסיבה להבנתי שבהפגנה נשמעו קולות על דרישה לשוויון ולייצוג בטלוויזיה, שלא יעלו על הדעת בקרב הזרם המרכזי החרדי.
  2. מה נשתנה? - התכנית הסטירית הזו כבר קיימת כמה שנים, ולא ברור לי למה המחאה התעוררה דווקא כעת. האם התכנים שלה השתנו, או שהציבור הרחב נחשף יותר לתכנים הללו. אני משער שיש קשר לחדירה של האינטרנט לעולם הדתי והחרדי ובעיקר בקרב צעירים, שגורמים לחשיפה הרבה יותר גבוהה לתכנים טלוויזיוניים גם בציבור הדתי והחרדי. אולם יתכן שזה גם קשור להתחזקות של ארגונים בעולם הדתי והחרדי שמבקשים לצאת למאבקים על המרחב הציבורי ועל צביונה של המדינה ושל רשות הרבים הפיזית והווירטואלית.
  3. התעלמות או מחאה? - בכל פעם שנעשים דברים שנתפסים בעיני אדם או ציבור כשליליים מאוד, ישנה דילמה האם נכון לשתוק ולהתעלם או למחות בקול רם, שכן המחאה עשויה לגרום להתעניינות גדולה יותר במעשים ובדברים גם בקרב הציבור המוחה, ובוודאי להעצים את המעשים והדברים הללו בקרב תומכיהם. הדילמה הזו ליוותה את הציבור החרדי ביחס למצעדי הגאווה, והיא נכונה מאוד גם כאן. לא ברור לי אם המחאה כאן איננה משרתת למעשה את התכנית הטלוויזיונית, וגורמת לה לרייטינג גבוה אפילו בתוך העולם הדתי והחרדי.
  4. התנגדות לפרט, כהסכמה לכלל - המחאה כנגד תכנית טלוויזיונית ספציפית, עשויה להתפרש כהסכמה בדיעבד לתכניות טלוויזיונית אחרות, שכן אם הטלוויזיה כולה פסולה, מדוע מוחים כנגד תכנית ספציפית.
בכל אופן, אני חייב להביע את הערכתי הרבה לאנשים שמוחים ומפגינים על דברים שפוגעים בציפור נפשם, גם אם אינני מזדהה לחלוטין עם ההחלטה למחות ולהפגין או עם חלק מהדברים שנאמרו במחאה ובהפגנה. אני חושב שזה סימן טוב מאוד לכך שיש דברים שאכפת לנו מהם, ושאנו בוחרים בדרכים דמוקרטיות להביע את האכפתיות הזו.

יום שני, 13 ביולי 2020

מעמנואל תש"ע עד קרית בעלזא תש"פ

הפגנה למען אסירי עמנואל תש"ע (צילום: אורי לנץ)
בחודש תמוז תש"ע התקיימה בירושלים ובמקומות נוספים בארץ הפגנת ענק של הציבור החרדי לגווניו, כאות הזדהות עם הורים חרדים מהעיר עמנואל שנכנסו לכלא בשל סירובם להוראת הבג"צ לאחד את הכיתות בבית הספר "בית יעקב" בעירם. ההפגנות ההמוניות התקיימו לנוכח קריאתם של גדולי התורה החרדים והן התאפיינו בסדר מופתי, אולם הן סימנו תחושות קשות של אפליה ושל התערבות יתר של המדינה באורח החיים החרדי.

במשך תקופה ארוכה נידונה עתירה שהגיש עו"ד יואב ללום לבית המשפט בטענה לאפליית בנות ספרדיות והפרדתם לבית ספר וכיתות נפרדות, בעוד שהנהלת בית הספר טוענת להפרדה מסיבות דתיות וחינוכיות.

את המאבק הובילו חסידי סלונים בהוראת האדמו"ר, ובשלבים הראשונים הם לא זכו לתמיכה מיתר הקהילה החרדית, אולם כשהדבר הגיע להכרעה בבג"צ שהתבטא כנגד סמכותם של רבנים מול המדינה, התאחדה הקהילה החרדית האשכנזית לתמיכה בחסידי סלונים, וגם החרדיות הספרדית נטתה בחלקה הגדול לצידם של חסידי סלונים.

"פרשת עמנואל" הייתה למיטב הבנתי נקודת ציון כואבת ומדממת במערכת היחסים בין הקהילה החרדית למוסדות המדינה, ונראה שמאז כל הצדדים מנסים להימנע מלחזור לאותה נקודה.

מחאה בשכונת רוממה בירושלים תש"פ
עשר שנים מאוחר יותר, מתפרצת מחאה חרדית ברחובות ירושלים, כנגד כוחות הביטחון הממונים על אכיפת הסגר שהטילה ממשלת ישראל על שכונות חרדיות בירושלים. המחאה נובעת מתחושות תסכול וכעס כנגד המדינה וכנגד המשטרה, בשל תחושת נרדפות ואכיפה בררנית של כללי הריחוק החברתי ועטיית מסיכות וכיו"ב בשל מגיפת הקורונה. המחאה הפעם איננה בקריאה של גדולי התורה או של המנהיגות הציבורית, והיא כוללת הפרות סדר ואלימות, וכאמור היא מסמנת חוסר אימון מוחלט ברשויות.

גם כאן, כבר ארבעה חודשים ישנם חילוקי דעות בתוך הקהילה החרדית כיצד יש לנהוג עם הכללים השונים שמתפרסמים מעת לעת בנוגע למגיפת הקורונה, ומרבית הציבור החרדי מקבל על עצמו את הכללים במלואם, לעומת מיעוט שמסרב לסגור מוסדות חינוך ובתי כנסת, להיבדק מקורונה, לשמור על כללי ריחוק ועטיית מסיכה. בתוך המיעוט הזה נמצאת כפי הנראה גם חסידות בעלזא שהאדמו"ר שלה סבור (כנראה בהמלצתו של אלימלך פירר) שיש לשמור ככל האפשר על השגרה. כאמור, מרבית הציבור החרדי מסתייג מעמדה זו.

ההתפתחויות האחרונות, של סגרים על ערים ושכונות חרדיות, של אכיפה קפדנית במיוחד באזורים החרדים, של סרטונים עם התנהגות בלתי סבירה של שוטרים ופקחים, של התבטאויות אנטי חרדיות בתקשורת באינטרנט וברשתות החברתיות, מובילים לתסכול עצום אצל כלל הקהילה החרדית, החשה כעת שעיר לעזאזל של כלל החברה הישראלית. מציאות זו, מביאה כמדומני חלק גדול מהקהילה החרדית להזדהות עם המחאה שהתפרצה כעת בקרית בעלזא בירושלים.

האם הרשויות והמנהיגות החרדית יתנהלו כעת יותר בתבונה מאשר לפני עשור, או שנגיע שוב לנקודת רתיחה שתשאיר את כולנו מצולקים למשך שנים ארוכות?

יום ראשון, 12 ביולי 2020

סדקים ב"תיבת נח"

תיבת נח (צייר: עקיבא וינטרוב)
לעולם הישיבות החרדי נודעו במהלך השנים שני תפקידים מרכזיים, שבמובנים מסוימים הם אפילו סותרים זה את זה.
  1. כפי שהיטיב להגדיר זאת במילים ספורות חיים נחמן ביאליק, שחבש בנערותו את ספסלי אם הישיבות בוולוז'ין, הישיבה נועדה להיות "בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה". מתוכה אמורים לצמוח גדולי תורה, ראשי ישיבות, פוסקי הלכות, הוגים, ומנהיגים. כאלו היו מרבית ישיבות ליטא עד השואה, וגם בארצות אחרות הצמיחו הישיבות מנהיגים תורניים בעלי שיעור קומה.
  2. התפקיד השני של הישיבות הוגדר כמדומני ע"י ה"חזון איש" להוות "תיבת נח" מפני המבול שבחוץ. הישיבה נועדה לבודד את הנער החרדי מהעולם שבחוץ על שלל סכנותיו הרוחניות, ע"י יצירת חממה מוגנת ומופרדת מהעולם הגדול על דעותיו הכוזבות ושלל פיתוייו הגשמיים והרעיוניים. המגמה כבר התחילה בעולם הישיבות שלפני השואה, אבל לאחר השואה זו הפכה כמדומני להיות המטרה המרכזית, ולכן הכניסו לישיבות את כולם, גם מי שאיננו עתיד לגדול בתורה באופן מיוחד.
להבנתי, ארבעת החודשים האחרונים, גרמו לסכנה להמשך קיומה של "תיבת נח" הישיבתית. מאז פורים, הישיבות עושות כל מאמץ לדאוג לתלמידים שנפשם חשקה בתורה, על מנת שיוכלו להמשיך שקוד על תלמודם כמימים ימימה, וזו כמובן מלאכה קשה ביותר בימים טרופים אלו. ונראה שאכן מי שמבקש ללמוד תורה, מוצא את הדרכים לעשות זאת, גם בתקופה לא פשוטה זו.

אולם הצעירים החרדים שנפשם לא חשקה כל כך בתורה, והם נמצאים בישיבות בעיקר בשביל לא להימצא במקומות אחרים שסכנתם מרובה, נראה לי שרובם ככולם נמצאים כבר ארבעה חודשים ללא מסגרת מחייבת, וחשיפתם לעולם הגדול מתרחבת והולכת.

למעשה, כבר כעשרים שנה שהאינטרנט מכרסם בחומות שהקהילה החרדית בכלל ועולם הישיבות החרדי בפרט בנו סביבם, אבל נראה שכעת מדובר בפירצה גדולה מאוד שמטילה ספק על היכולת להמשיך את אותה הסתגרות שהחזיקה מעמד שנים רבות.

אני סבור שהאינטואיציה החרדית בחודש אדר להתנגד לסגירת הישיבות היתה נכונה, למרות שנראה לי שלא היה מנוס מכך.

מה עושים כעת?