עידן "הטוב המשותף" בקהילה החרדית

בשורות אלו, אני מבקש לשרטט בקצרה את ההתפתחות של הקהילה החרדית ב-70 השנים האחרונות.

שלב א' - שנות ה-40 וה-50 (קום המדינה)

מיעוט בסכנת הכחדה - הציבור החרדי בארץ ישראל היה מיעוט קטן, שבעיני רבים ואולי אף בעיני עצמו היה נתון בסכנה הכחדה. המודרנה החילוניות והציונות שסחפו במשך שנים רבות את לבם של בני הנוער בעולם היהודי באירופה בארצות צפון אפריקה ובמזרח התיכון, המשיכו גם בארץ ישראל לאיים על המשך קיומה של היהדות החרדית. גדולי התורה, ראשי הישיבות והאדמו"רים, נדרשו לקרב מאסף בשביל למשוך את בני הנוער לקרוא תיגר על הסחף, ולהכריז על עצמאות והתבדלות וגאוות יחידה, להקמת עולם הישיבות ועולם החסידות, לממש את הבלתי יאומן. ראשי המדינה ומפא"י נתפסו כאויבי היהדות והדת, המבקשים לכלות את הכל.

שלב ב' - שנות ה-60 וה-70 (שלטון מפא"י)

מיעוט נרדף - עולם הישיבות ועולם החסידות התבססו והתרחבו בישראל באופן הדרגתי, חרף העוינות שהורגשה כלפיהם מהחברה הישראלית החילונית ומשלטון מפא"י. תודעת הנרדפות ותודעת השליחות להפיץ את דבר ה', חישלה את רוחם וגרמה לבוגרי הישיבות לפעול להרחבת גבולות היהדות בכל רחבי הארץ, בשיעורי תורה, בהקמת מוסדות וכיו"ב, במסירות נפש.

שלב ג' - שנות ה-80 וה-90 (שלטון הליכוד)

גידול ופריחה - ההצטרפות של החרדים לקואליציה של מנחם בגין ב-1977, הביאה לפריחה חסרת תקדים של עולם הישיבות החרדי ועולם החסידות, ולצמיחתם המהירה של הקהילה החרדית הספרדית עולם התורה הספרדי. החרדים חשו שותפים (בעיקר עם הימין ועם הציונות הדתית) במדינה מבחינה אזרחית, למרות התבדלותם מבחינה תרבותית. הקמת ש"ס ב-1984 וההצלחות של המפלגות החרדיות במערכות הבחירות הארציות והמוניציפליות, הביאו לתחושת גאווה ורווחה גדולה. מהצד החילוני (בעיקר מהשמאל) התחילו להישמע קולות של פחד משינוי פניה של המדינה ושל המרחב הציבורי, דיבורים על "כפיה דתית" נשמעו ממפלגות שונות, וכן על ההשתמטות של החרדים מגיוס לצה"ל. עלייתו של אהוד ברק לשלטון ב-1999, נתפסה כהזדמנות להחזיר את הגלגל אחורה וניסיון להוביל "מהפכה חילונית", אולם הייתה זו תקופה קצרת ימים.

שלב ד' - שנות ה-2000

התבססות ושליטה - הקהילה החרדית הפכה כבר ממיעוט זניח ונרדף למיעוט ניכר ומשמעותי בחברה הישראלית, שלא ניתן להתעלם ממנו מצרכיו ומאתגריו. במקומות מסוימים נעשו החרדים רוב או לכל הפחות מיעוט ניכר, וקיבלו תפקידים שלטוניים. המעבר מקבוצת מיעוט הנאבקת על קיומה ועל דרכה, למיעוט בעל עמדת השפעה ולעתים אפילו לרוב, הציב אתגרים רבים ומגוונים. הקונפליקטים בענייני דת ומדינה במישור הארצי והמקומי, נעשו תכופים מאוד. מפלגות ארציות ומקומיות שמו על דגלם את המאבק בחוסר השוויון לטענתן בחלוקת משאבים, ובנטל הכלכלי והביטחוני. המפלגות החרדיות נזעקו להגן ולשמר את אורחות חייהם, ואת מה שנתפס בעיניהם כשימור ה"סטטוס קוו" בעייני דת ומדינה.

שלב ה' - השלב הבא

שותפות - הקהילה החרדית היא גדולה ואיתנה והיא תישאר כאן לאורך ימים ושנים, ואת המציאות הזו נראה שהחברה הישראלית ברובה הגדול הפנימה . גם יתר הקבוצות בחברה הישראלית גדולות ואיתנות, ועל הקהילה החרדית להכיר במציאות זו. ההכרה ההדדית מחייבת גם כבוד הדדי וגם הבנה הדדית, וחיפוש דרך לשיתוף פעולה למען העתיד המשותף של כולנו בארץ הזו ובמדינה הזו. רק כך, נוכל לחיות את חיינו ללא מאבקים אינסופיים, וחוסר הבנה ותקשורת.

התיאור הזה הוא כמובן כוללני ופשטני, אבל נראה לי שיש בו הרבה מן האמת. הוא רלוונטי בעיניי, גם ברמה הארצית וגם ברמה המקומית.

ולאחר ההקדמה הארוכה הזו, אני מגיע לענייני השעה. הפוליטיקה המחנאית והסקטוריאלית שליוותה את מדינת ישראל שנים רבות, מפנה את מקומה בשנים האחרונות לפוליטיקה של "טוב משותף", שבו חוברים אנשים מקבוצות אוכלוסיה שונות, ומחפשים את הדרך הנכונה לחיים משותפים שיתנו מענה לצרכים של כל קבוצה.

זוהי הפוליטיקה שהובילה אתמול לבחירתה של עליזה בלוך לראשות העיר בית שמש, וכולי תקוה שזו הפוליטיקה שתביא בעוד כשבועיים לבחירתו של עופר ברקוביץ לראשות העיר ירושלים.