על מה אנחנו מתווכחים?

החברה הישראלית נחלקת בעמדותיה במגוון נושאים, בשאלות כלכליות, בשאלות ביטחוניות, בשאלות מדיניות, בשאלות של חוק ומשפט ובשאלות של דת ומדינה. בכל מערכת בחירות עולות לראש סדר היום הציבורי סוגיות אחרות, שעליהן נדרש הבוחר לתת את דעתו. כמדומני שבבחירות האחרונות היה קשה יותר למצוא מהו הנושא המרכזי, מלבד שאלת המועמדות לראשות הממשלה.

לתחושתי, השאלות שמעסיקות כיום את רוב החברה הישראלית, אינן שאלות כלכליות, או ביטחוניות, או מדיניות, או של חוק ומשפט, אלא שאלות של דת ומדינה, ותוצאות הבחירות משקפות פעם אחר פעם את העובדה שהחברה הישראלית מתחלקת בשאלות אלו לשתי קבוצות גדולות.

המחנה האחד (שרובו מסורתי / דתי / חרדי), רואה חשיבות עליונה בצביונה היהודי של המדינה. הוא מוכן לשם כך לוותר על חירויות הפרט, על השותפות של כלל החברה הישראלית בנטל הביטחוני והכלכלי, ועל זכויות המיעוטים הלאומיים במדינת ישראל. 

קבוצה זו מוכנה לוותר על גיוס חרדים לצה"ל, על לימודי ליב"ה בחינוך החרדי, על שיעורי השתתפות של חרדים בשוק העבודה. היא מאמינה בשימור וחיזוק הסטטוס-קוו בענייני שבת, כשרות, נישואין וגירושין, גיור, הכותל המערבי, מעמד האישה, בהתאם לעמדת הרבנות הראשית, על מנת לשמר את צביונה היהודי של המדינה, והיא איננה מודאגת ממצבם של מיעוטים לא-יהודים במדינת ישראל.

המחנה השני (שרובו חילוני), רואה חשיבות עליונה בצביונה הדמוקרטי והמערבי של המדינה. הוא מעוניין מצד אחד לדאוג לחירויות הפרט, ולזכויות מיעוטים, ומצד שני לדרוש מכל אזרחי המדינה שותפות מליאה בחובות ובזכויות.

קבוצה זו, רואה לנגד עיניה מזה למעלה מ-40 שנה (כמדומני מאז המהפך ב-1977) את החברה הישראלית מתרחקת והולכת לכיוון הנגדי, והיא אובדת עצות האם וכיצד ניתן לשנות את המגמה. הנתונים הדמוגרפיים והתהליכים הפוליטיים, אינם מבשרים טוב עבורה.

זהו להבנתי הרקע העיקרי לצמיחתו של המרכז בפוליטיקה הישראלית, זו היתה האג'נדה של "שינוי" בראשות טומי לפיד, ושל "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד, ושניהם הצליחו לתקופה מסוימת לשנות את הכיוון של השלטון לכיוונם, אבל בשני המקרים המטוטלת חזרה לצד הנגדי.

החלוקה המוכרת בין ימין לשמאל, די תואמת לחלוקה של הקבוצות שהצגתי, למרות שיש גם יוצאים מן הכלל. מפלגת "ישראל ביתנו" של אביגדור ליברמן, היא דוגמה למפלגת ימין שבשאלות דת ומדינה נמנית על המחנה השני.

הציבור החרדי והציבור הדתי-לאומי, אינם תמימי דעה בשאלות של דת ומדינה וגם בציונות הדתית ניתן למצוא מנעד רחב של דעות, אבל בסופו של דבר העדפת העניין היהודי-לאומי על פני העניין הדמוקרטי-ליברלי, מוסכמת כמדומני על רוב מוחלט של הציבור הזה.

לדעתי, שני הצדדים טועים באותה טעות. הצד החילוני טועה במחשבה שניתן יהיה לשנות את המציאות באמצעות חקיקה כזו או אחרת, ואיננו מבין שחקיקה איננה משנה מציאות אלא מעצימה את תחושת האיום וההתגוננות. הצד החרדי/דתי טועה במחשבה שחקיקה דתית תאלץ את החילונים להתאים את חייהם האישיים או לפחות את המרחב הציבורי לחוק. התוצאה בינתיים היא ניכור וקיטוב הולך וגובר.

להבנתי, רק דיאלוג רציני ומעמיק, נוקב וכואב, יוכל לאפשר לנו להמשיך את חיינו המשותפים כאן. אבל לצערי, אינני יודע מהי הפלטפורמה המתאימה לכך, כשהפוליטיקה הישראלית הוכיחה כבר פעמים רבות שהיא לא יודעת לעשות זאת.