
בגמרא (יומא כג,א) מסופר על שני כהנים שהתחרו ביניהם על תרומת הדשן במזבח, ואחד מהם דקר את חבירו בסכין, וכשהגיע אביו של הנדקר הוא ראה לנכון לדאוג לטהרו של הסכין יותר מאשר לבנו המפרפר למות. הגמרא שם דנה האם הדבר מלמד על זלזול בשפיכות דמים, או על החמרה יתירה בטהרת כלים. אני סבור שבמקרה שלפנינו עלינו לברר האם הדבר מלמד על חשיבות לימוד התורה, או על זלזול בהוראות של הממונים על בריאות הציבור.
מאז התפרצות הנגיף בסין לפני מספר חודשים, הספקתי לקרוא ולשמוע בתוך הקהילה החרדית הסברים שונים ומשונים על הסיבות הרוחניות להתפרצותו, על הרמזים והסימנים הגאוליים הטמונים בכך, על פסוקים ומדרשים המנבאים אותו, ועל הדברים הדורשים חיזוק רוחני בכדי להינצל ממנו. יחד עם זאת, קראתי ושמעתי פקפוקים רבים וחוסר אמון במידע שהתפרסם על אודות הנגיף והתפשטותו, ועל ההחלטות של קובעי המדיניות בארץ ובעולם בכדי להיערך לבלימתו.
הציבור החרדי מטבעו חש מחויב באופן מלא להלכה, אולם בכל הנוגע לחוקים אזרחיים כולל כללי זהירות שונים הוא מתייחס אליהם פעמים רבות כאל המלצה בלבד. הוא איננו מורגל בחובת ציות להוראות שאינן מעוגנות באופן מפורש בהלכה, והוא מפעיל כלפיהן את כל מנגנוני הפלפול שהוא מורגל אליהם בלימוד הגמרא.
ההוראות על הימנעות מלחיצת ידיים, על הגבלת התכנסויות, על הקפדה על שטיפת ידיים וכיו"ב, נתפסות אפוא כהמלצות בלתי מחייבות, ובוודאי כשהן באות בסתירה לחובה הלכתית כלשהי או למעשה בעל חשיבות רוחנית ודתית. על אחת כמה וכמה כשלכך מצטרפים קולות שונים של מומחים כאלו ואחרים מהארץ ומחו"ל, שמפקפקים גם הם במהלכים שנקבעו על ידי קובעי המדיניות והממונים על בריאות הציבור.
אינני מעוניין להיכנס כעת לדיון על צורת קבלת ההחלטות אצל הגר"ח קנייבסקי בשלל נושאים ציבוריים, למרות שניתן להאריך ולדון על כך. אני סבור שהדבר החשוב ביותר כעת היא להבין שבכל הנוגע לבריאות הציבור אין ולא אמור להיות שום הבדל בין חרדי לחילוני, בין מאמין לאתאיסט, בין ימני לשמאלני ובין יהודי לערבי. קדושת החיים והחובה לשמור על בריאותנו ועל בריאות ילדינו והורינו, מוטלת על כתפי כולנו בשווה, ובעניינים אלו אין מקום לשום הבדל. כל ההוראות של האחראים על כך במדינה, הם בעלי תוקף הלכתי מחייב כמו כל סעיף בשולחן ערוך, מפני שהם נכללים בחובה ההלכתית של שמירת הגוף והנפש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה