שלשום השתתפתי במפגש שירה של בן ציון גולדשטיין, ובו הוא הקריא שיר נפלא אודות השירה והישיבה הליטאית, אני מבקש לשתף אתכם בהרהורים שעלו לי בעקבות המפגש.
בצעירותי, לא הכרתי כלל שירה, והיא הייתה בעיניי רחוקה לחלוטין מעולמו של תלמיד ישיבה. כשראיתי שירים של הרב אברהם אליהו קפלן זצ"ל מגדולי תלמידי ישיבת "סלבודקה" בספרו "בעקבות היראה" זה היה נראה לי מוזר.
רק בגיל מבוגר יחסית נחשפתי במידה מסוימת לעולם השירה, לשירה של יהודה עמיחי, של ויסלבה שימבורסקה, של זלדה, של ביאליק ושל אחרים. אולם לא הכרתי כותבי שירה בעולם החרדי, למעט הרב יוסף עוזר ששיריו התפרסמו במשך תקופה מסוימת בעיתון "בקהילה".
בשנים האחרונות ישנה פריחה מסוימת בכתיבת ופרסום שירה בקהילה החרדית, ובשנה האחרונה יצאו לאור ספרי שירה של ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי ושל עדן אביטבול ונראה שמדובר במגמה מתרחבת, הבאה לידי ביטוי גם באתר "קו 400" שהוקם לפני כחצי שנה.
מדוע העולם החרדי התרחק מהשירה? האם יש כאן התנגדות או חשש או שזהו רק חוסר עניין?
נראה לי שאחד הדברים המאפיינים של העולם החרדי הוא הדיבור הגלוי והחד משמעי בנושאים שעליהם מדברים, ואף שימוש שכיח בהגזמה והקצנה של הדברים. מינוחים כמו "פיקוח נפש", "מסירות נפש", "יהרג ואל יעבור", ועוד שלל הפרזות שכיחים מאוד בטרמינולוגיה החרדית.
בשירה, במשלים ובאופני ביטוי אמנותיים, מסתפקים בדרך כלל ברמיזה, באמירה רב משמעית, ובכך מאפשרים דיבור גם על דברים שלא מדברים עליהם בגלוי. אני חושב שיתכן שבנקודה הזו השפה של השירה עומדת בניגוד לטרמינולוגיה החרדית השכיחה, והיא גם מאיימת בהעלאת נושאים שהעולם החרדי מבקש להימנע מהם.
כך לדוגמה, לפני 13 שנים פרסמה לאה מייזל בעיתון "משפחה" שיר בשם "קינה לאישה העובדת", שהצליח לגרום לסערה בעולם החרדי, ולהתנצלות של העיתון על פרסום השיר. ונראה שככל שהשירה תתפוס מקום רחב יותר בעולם החרדי, כך נהיה עדים להעלאה של נושאים יותר רגישים ונפיצים.
מה דעתכם? יש דברים בגו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה