בעקבות דיונים רבים לרגל חג הפסח שקראתי בימים האחרונים במקומות שונים, עלו בדעתי כמה תובנות בענייני הלכה ומנהג. אני מניח שהדברים אינם חדשים, אבל אני מקווה שהקוראים כאן ימצאו בהם טעם.
להלכה ולמנהג שתי שפות שונות ומקורות שונים.
ההלכה במקורה היא פורמלית טקסטואלית נוקשה וחסרת פשרות, היא מוקפדת והיררכית, היא מגדירה כל דבר באופן מדויק, היא מבדילה בין דאורייתא לדרבנן, היא מחייבת את כולם.
המנהג במקורו הוא נורמה המשתנה ממקום למקום ממשפחה למשפחה ומזמן לזמן, היא עוברת מאב לבנו ומאם לבתה באופן טבעי, היא גמישה ולא מדויקת והיא מתקשה להבדיל בין מנהגים שונים ולקיים ביניהם מדרג ערכי, על פי פרמטרים ברורים.
החיים הדתיים בלולים מהלכה וממנהג, מקומה של ההלכה אמור להיות מינימליסטי כדרכו של חוק מחייב ואוניברסלי, והמנהג מטבעו אמור להיות מקסימליסטי בשל היותו מקיף את כל נורמות ההתנהגות ביומיום ובמועדים מיוחדים.
בזמנים כתיקונם, אמורים ההלכה והמנהג לדור זו עם זה בכפיפה אחת, עם זוגיות טובה ומעט מתחים ותחרות. את ההלכה אמור ללמד הרב, את המנהג אמורה ללמד האם, והאב אמור לדעת למזג בין השניים. אולם מסיבות שונות, המערכת הזו נתקלה בקשיים רבים במאות השנים האחרונות, וכאן אנו עדים לכמה צורות התמודדות שונות זו מזו.
השיטה הליטאית - כאן בחרו בדרך של "מלוא כל הארץ הלכה", כשלשם כך הכניסו את כל המנהגים תחת כנפי ההלכה, תחת הקביעה שכל חומרה וכל צד שהוזכר בפוסקים ובמקורות שונים באופו כלשהו הוא מחייב. כל מנהג שאיננו נכלל בעיקרון זה איבד את משמעותו, אבל גם ההלכה הפכה ממנימליסטית למקסימליסטית. כללים כמו "ספיקא דרבנן לקולא" או "הלך אחר הרוב" או שיקולים של "הפסד מרובה" וכיו"ב נדמה שעברו מן העולם.
השיטה החסידית - המנהג הפך לערך מקודש ומחייב, תחת המסר של "אל תיטוש תורת אמך" ו"מנהג ישראל תורה", כך הפכו כל ההנהגות מבית אמא וכל מה שנהגו בכל עיירה נידחת לדבר קדוש שרזין עליאין תלויים בו. התרבות הרווחת על שפתה לבושיה מאכליה ניגוניה, נעשו לעיקר היהדות.
השיטה הספרדית - כאן כמדומני השתמרה המסורת הישנה של הלכה ומנהג עד עשרות השנים האחרונות, וההתמודדות נדרשה בעיקר עם המעבר מארצות המוצא בצפון אפריקה ובמזרח התיכון לארץ ישראל ולמדינות המערב. כאן הגיע הגר"ע יוסף ומפעלו ההלכתי המדהים, אולם בשונה מהמנהג הליטאי הוא לא בחר בדרך המחמירה כמחייבת אלא רק במהלך של "המחמיר תבוא עליו ברכה", אולם נראה שהגר"ע יוסף איננו הגורם היחיד בזירה זו וניתן למצוא גישות נוספות.
מעבר לתיאור הנ"ל, ישנן כמה סוגיות נוספות בחלוקה שבין הלכה ומנהג. כדוגמת מקומו של המוסר ושל האתיקה, מעמדה של ה"חומרה", מקומן של האגדה והקבלה.
פסח הוא כמדומני המועד המגלם יותר מכל את כל העניין, אצל החסידים מקומו של המנהג תפס מקום נכבד בהתנגדות למצות מכונה, באיסור אכילת "שרויה" ובעוד אינספור מנהגים מבית סבא, אצל הליטאים מקומה של ההלכה הגיע לממדים מדאיגים בחשש אינסופי מ"משהו חמץ" ובהקפדה יתירה על כל תג ותג.
מעניין לציין שאחת הגמרות הנפלאות ביותר על היחס שבין הלכה למנהג נאמרה במסכת פסחים (סו,א) בנוגע לערב פסח. "אמרו לו רבי שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי אלא הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן למחר מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו ראה מעשה ונזכר הלכה ואמר כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה