בשבועות האחרונים הזדמן לי להתבונן מכמה זוויות על ההיסטוריה היהודית במאה השנים האחרונות, ואני מבקש לשתף את הקוראים בתובנה שנראית לי רלוונטית מאוד לימינו אנו.
אם נתבונן בשנים תרע"ד - תשכ"ז מנקודת מבט כלל יהודית, מדובר לעניות דעתי בפרק זמן קצר יחסית עם מספר מאורעות היסטוריים שספק אם היה כדוגמתו בהיסטוריה היהודית. מלחמת העולם הראשונה, עליית השלטון הקומוניסטי, השואה ומלחמת העולם השניה, הקמת מדינת ישראל, מלחמת ששת הימים, לצד תהליכים משמעותיים נוספים כמו עליית היהודים ממדינות האיסלם, צמיחת יהדות ארה"ב וכיו"ב. ההתרחשויות הללו היו בעלי משמעות דרמטית לעם ישראל, ומי שחי בתקופה זו לא יכול היה שלא לחוש את משק כנפי ההיסטוריה, ולהרהר במשמעות של המאורעות הללו לטוב ולמוטב.
לעומת זאת, בחמישים השנים שחלפו מתשכ"ז ועד היום (תשע"ז) קשה כמדומני להצביע על תהליכים ומאורעות בעלי משמעות היסטורית לעם היהודי. במדינת ישראל היו אמנם מלחמות כמו מלחמת יום כיפור, שלום הגליל, מלחמת המפרץ, מלחמת לבנון השניה, אינתיפאדות ועוד אי אלו אירועים ביטחוניים משמעותיים. גם הניסיון להסדר מדיני עם הפלסטינים מאז אוסלו שידע עליות ומורדות, והסכמי שלום עם מצרים וירדן. אבל נדמה שכל אלו, אינם מתקרבים למאורעות של התקופה שקדמה לה. כמובן שהשינויים שהתרחשו בעולם בכלל ובפרט בעולם המערבי כדוגמת ההתפתחויות המדעיות והטכנולוגיות ומהפכת המידע והאינטרנט, השפיעו במידה רבה גם על העם היהודי, אבל קשה לי לראות כאן דבר מה יוצא דופן וייחודי להיסטוריה של עם ישראל.
להבנתי, ההבדל בין התקופות הללו, איננו רק תיאור היסטורי עובדתי, הוא גם יכול להסביר לנו הבדלים שונים בין סוגי המנהיגים שהיו לעם היהודי בשנים הללו, שכן כל תקופה מצריכה מנהיגות מסוג אחר. בשנים של תהפוכות ושינויים גדולים נדרשים מנהיגים אקטיביים בעלי יכולת לקבל החלטות הרות גורל ולהוביל אחריהם ציבור רחב, בעוד שבשנים כתיקונם ניתן להסתפק בהנהגתם של אנשים פסיביים שהם בסך הכל מנהלים טובים שיודעים לדאוג לשימור המצב הקיים פחות או יותר ושהציבור הרחב נותן אמון בניסיונם ובשיקול דעתם, גם אם איננו רואה בהם דמויות ראויות להערצה ולהובלה.
גם מנקודת ראות חרדית ניתן לתאר תמונה דומה, אם כי החלוקה של התקופות שונה במידה מסוימת, וכמובן שישנם גם הבדלים משמעותיים בין הקבוצות החרדיות השונות, אני אנסה לתאר את הדברים מנקודת ראותי בכמה קבוצות חרדיות. כשאני מבקש להעתיק את הניתוח הנ"ל לציבור החרדי בישראל, יש לדעתי לנתח קודם את המהלכים המשמעותיים ביותר בכל אחת מהקבוצות המרכיבות אותו, ואז להבין את הדמויות השונות בהנהגה החרדית.
החרדיות הליטאית - ראשית ההיסטוריה של החרדיות הליטאית היא בעיניי בהקמת ישיבת וולאז'ין בתקס"ב, כמובן שמאז ניתן לציין כמה מאורעות ומהלכים חשובים, אבל ברצוני גם כאן להתמקד במאה השנים האחרונות.
מלחמת העולם הראשונה גרמה לישיבות ליטא טלטלה עזה, ישיבות גלו ממקומן, בחורים חזרו לבתיהם, והישיבות התקשו לשרוד מבחינה כלכלית, אולם לאחר המלחמה הן חזרו למקומן ולפריחתן בגשמיות וברוחניות.
שואת יהדות אירופה הכחידה כמעט כליל את עולם הישיבות הליטאי ואת מרבית גדולי התורה והמוסר, מלבד ישיבת מיר שניצלה באופן מופלא וגלתה לשנחאי.
הקמת עולם התורה הליטאי בישראל ובארה"ב, שניצניו התחילו כבר לפני השואה בהקמת ישיבת "חברון", אבל עיקרו נעשה בשנות השואה ובפרט לאחר קום המדינה, היא סיפור היסטורי מופלא. אנשים כמו הגרי"ש כהנמן, החזו"א, הרב מבריסק, הגרא"י פינקל, הגרא"ז מלצר, הגר"י סרנא, הגרי"מ קונשטט ועוד רבים וטובים, הצליחו להביא מאות ואלפי צעירים חדורי להט לשקוד על לימוד התורה, ולהקים עוד ועוד ישיבות. ישיבות חדשות קמו ונפתחו בירושלים, בני ברק, אשדוד, פתח תקוה, זיכרון יעקב, באר יעקב, ובעוד ועוד מקומות רבים מהצפון ועד הדרום. כמדומני שמבחינה זו ניתן לציין כארבעים שנות הקמה (ת"ש - תש"מ), למרות שעד היום לא נפסק הגידול של עולם הישיבות הליטאי.
המהפך השלטוני בתשל"ז ובפרט ההצטרפות של אגודת ישראל לקואליציה של בגין ומאז לרוב הקואליציות, היתה גם כן אירוע היסטורי עבור הציבור הליטאי, אבל כמדומני שהקמת "דגל התורה" בתשמ"ט היתה גולת הכותרת עבור ציבור זה. הגרא"מ שך היה אז המנהיג הליטאי הבלתי מעורער והוא הצליח לצור גאוות יחידה חסרת תקדים בציבור זה.
מתשמ"ט ועד היום (תשע"ז) במשך קרוב לשלושים שנה, אני מתקשה לראות מאורעות או תהליכים דרמטיים בחרדיות הליטאית.
כאן אנחנו יכולים לראות באופן בולט את ההבדל האישיותי בין הגרא"מ שך זצ"ל האקטיביסט והכריזמטי לבין הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגראי"ל שטיינמן שליט"א הפסיביים והאנמיים.
החרדיות החסידית - ההיסטוריה של החסידים מתחילה כמובן בתנועת החסידות של הבעש"ט, אבל גם כאן נראה לי שעלינו להתמקד במאה השנים האחרונות.
את החסידויות עצמן יש לחלק לפי ארצות מוצא, לפי גודל, על פי שושלת האדמו"רים שבראשן ובהתאם לפרמטרים נוספים, אולם לתועלת העניין אקצר בשלב זה, ואכתוב בהכללה על החסידויות ככלל (למעט חב"ד).
למיטב ידיעתי, העולם החסידי טרום השואה נאלץ להתמודד עם גל גדול של נטישה של הדור הצעיר, בעיקר בשל המשיכה לרעיונות חדשים של תנועות שונות שפעלו במזרח אירופה כמו הציונות, הבונד, הקומוניזם, ההשכלה, החילוניות ועוד.
שואת יהדות אירופה כמובן הכחידה את מרבית החצרות החסידיות בפולין, באוקראינה, ברומניה, בהונגריה וביתר ארצות מזרח אירופה.
גם כאן ההקמה והשיקום של חצרות חסידיות בישראל ובארה"ב ע"י שרידי חרב, כדוגמת ה"אמרי אמת" וה"בית ישראל" מגור, רבי אהרן מבעלז ואחיו הרב מבילגוריי, האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג, רבי יואל מסאטמר, ה"אמרי חיים" מויז'ניץ ועוד רבים וטובים, היא פרק מרשים ומופלא. אינני יודע לתחום את התהליך הזה בשנים, אבל נדמה לי שגם כאן מדובר בעיקר בשלושים-ארבעים שנים. ומאז ועד היום מדובר בשימור ותחזוקה של הקיים.
מבחינה זו, נדמה לי שניתן לראות הבדל ברור בין מרבית האדמו"רים שציינתי לבין ממשיכי דרכם, בעוד שהראשונים היו יזמים ומהפכנים האחרונים בולטים ברצונם לשמר את הקיים.
החרדיות הספרדית - כאן לדעתי מדובר בהיסטוריה הקצרה ביותר, מפני שלענ"ד לא ניתן לדבר על "חרדיות ספרדית" לפני שנות החמישים ואולי אף מאוחר יותר.
עולם הישיבות החרדיות הספרדיות הוקם ברובו הגדול לאחר עליית היהודים מארצות האיסלאם, שנשלחו לחינוך הממלכתי והממלכתי דתי, וחלקם הגדול נסחף לחילוניות.
הקמת הישיבות הספרדיות ומאוחר יותר הקמת תנועת ש"ס ורשת "אל המעיין" ופתיחת מוסדות חינוך לבנים ולבנות בכל הגילאים נמשכת למעשה עד היום, אבל נדמה לי שגם כאן אנחנו כבר נמצאים לאחר שלב ההקמה וההרחבה ובעיקר בשלב השימור. אני מעריך את שלב ההקמה וההתרחבות כעניין של 20 שנה (תשמ"ד - תשס"ד), אבל הדבר דורש בחינה מדוקדקת יותר מצידי.
בחרדיות הספרדית יש מקום חשוב גם לתהליך החזרה בתשובה של הציבור שהתרחק מהדת בדור הראשון בישראל ובדור השני חזר והתחזק מבחינה דתית.
ביצירת החרדיות הספרדית, ניתתן לזהות במקביל שני מוקדים בהנהגה הרוחנית. את הציבור הספרדי שומר המצוות וההלכה, יש לייחס כמובן לדמותו יוצאת הדופן של ה"ראשון לציון" הגר"ע יוסף זצ"ל, בעוד שאת עולם הישיבות הספרדי הקימו בעיקר בוגרי הישיבות הליטאיות כדוגמת הרבנים לבית טולדאנו הרב יהודה עדס ואחרים.
חב"ד - ההיסטוריה מנקודת הראות של חסידות חב"ד, נראית לי שונה מאוד מכל המתואר לעיל.
עליית השלטון הקומוניסטי פגעה פגיעה אנושה בחסידות חב"ד לובאוויטש, ולמעשה קרוב לשלושים שנה בהן כיהן הריי"צ כאדמו"ר הייתה זו חצר קטנה שנדרשה למאמצים גדולים בכדי לשרוד.
בשל כך, עלייתו של רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל לכס האדמו"רות בשנת תשי"א, הפיכתו במשך השנים למנהיג של תנועת המונים, הקמת מערך של אלפי שלוחים ברחבי העולם, הוצאת אינספור פרסומים וחשיפה עולמית עצומה, עד הסתלקותו בשנת תשנ"ד, מהווים למעשה רצף של למעלה מארבעים שנות פריחה וצמיחה עם אנרגיה עצומה.
גם ב-23 השנים האחרונות מתשנ"ד עד היום, נראה לי שבמידה רבה חסידי חב"ד עדיין מצליחים לשמר את להט העשייה שלהם, והם עדיין לא בשלב של שימור הקיים בלבד. מעניין מאוד להבין האם זה כך וכיצד, והאם ניתן יהיה להמשיך כך לאורך זמן.
המִתְחָרְדִים - כאן צריך לדעתי להתייחס לכל אלו שהצטרפו במהלך השנים לקהילה החרדית בישראל, בין אם מדובר בצעירים מהציונות הדתית שעברו לעולם החרדי בעיקר באמצעות עולם הישיבות הליטאי, או בחילוניים שחזרו בתשובה בגל שהחל בעיקר אחרי מלחמת יום כיפור, או בחרדים מארצות המערב שעלו לישראל.
מדובר למעשה בעשרת אלפים או למעלה מכך של אנשים שבשלב מתקדם בחייהם הצטרפו לקהילה החרדית בישראל, ולמרות שבמרבית המקרים הם ביקשו להיקלט ולאמץ את אורחות חייה, במידה רבה הם גם גרמו לשינויים בתוכה בתחומים שונים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה