הטרגדיה של אריה דרעי

כמדומני שבפוליטיקה הישראלית כולה קשה למצוא מישהו (מלבד נתניהו) שנכתב עליו כה רבות לחיוב ולשלילה כמו השר והח"כ הרב אריה דרעי, במשך 34 השנים שחלפו מכניסתו לעולם הפוליטי עם הקמת ש"ס בתשמ"ד. נדמה שאיש לא יכול להישאר אדיש כלפיו, וכך הוא זוכה למעריצים מושבעים מצד אחד ולשונאים בנפש מצד שני, לאלו הרואים בו דמות מופת ולאחרים הרואים בו כל דבר רע. בשורות הבאות אין בכוונתי לעסוק כלל בשיפוטיות של אישיותו או של מעשיו, אלא להציג את המציאות הקשה שלהבנתי הוא נתון בה, ואני מתקשה למצוא מישהו שנמצא בסיטואציה דומה.

הפרק הראשון של אריה דרעי בפוליטיקה הישראלית (תשמ"ד - תשנ"ט) הוא מרשים בכל קנה מידה. צעיר בן 25 שהצליח להקים יש מאין מפלגה לציבור החרדי ספרדי, ולהביא אותה בכל פעם להישגים חדשים עד להישג חסר התקדים של 17 מנדטים. הוא התמנה לשר הצעיר ביותר בתולדות מדינת ישראל. הוא הקים יחד עם הגר"ע יוסף זצ"ל מערכת חינוך חדשה עם עשרות מוסדות בכל רחבי הארץ, דאג להקמתן של קהילות תורניות ספרדיות מדן ועד אילת ולכל הצרכים של חיי הדת. הוא התגלה כבעל הבנה מיוחדת בכל התחומים, במדיניות, בביטחון, בכלכלה וכמובן בפוליטיקה. החקירות והמשפטים נגדו נתפסו בעיני הציבור החרדי ובפרט בקרב מצביעי ש"ס כעלילה ורדיפה פוליטית, והדבר חיזק והעצים את כוחו וקסמו של האדם הצעיר המוכשר והכריזמטי הזה. המשפט של הגרא"מ שך זצ"ל על כך שאריה דרעי עשה בכמה שנים מה שאגודת ישראל לא עשתה בארבעים שנה, ממחיש באופן הטוב ביותר את ההתפעלות מהתופעה הזו.

השנים הללו היו שנות הרנסנס של החרדיות הספרדית, פסקיו ושיעוריו של הגר"ע יוסף נפוצו בכל הארץ ומעמדו התורני גדל בכל שנה, כשלכל כינוס בנוכחותו הגיעו אלפים רבים. הרישום למוסדות החינוך של "אל המעיין" גדל והלך גם מקרב משפחות מסורתיות, הנערים והנערות המשיכו את דרכם בישיבות ובסמינרים, והמונח "החזרת עטרה ליושנה" היה נראה כתיאור מדויק של המציאות.

צילום: שוקי לרר

מהיום שנאלץ אריה דרעי לפנות את מקומו בזירה הפוליטית, בשל הרשעתו במשפט ובשל מאסרו ואח"כ בשל הקלון שהוטל עליו, הוא עבר 12 שנים שבהן הוא לא פסק לחלום על חזרתו ועל פעילותו עתידית, אולם בתקופה זו חלו שינויים גדולים גם בתנועת ש"ס, גם בעולם החרדי הספרדי וגם בחברה הישראלית. את תנועת ש"ס ניהל בשנים הללו אלי ישי שמלבד החריצות והעבודה הסיזיפית המשותפת לשניהם הוא ההפך הגמור של אריה דרעי, איש אפרורי חסר ברק וכריזמה, שהצליח לשמר את כוחה של התנועה ולבסס את עבודתה היומיומית בכל תחומי החיים. נדמה שבתקופה זו גם לא היה כבר צורך ואפשרות להמשך הצמיחה הרוחנית של החרדיות הספרדית והיא הגיעה לתקופת השימור והגידול הטבעי, כפי שקרה מוקדם יותר לחרדיות האשכנזית. אריה דרעי עצמו השתעשע רבות במחשבה על פוליטיקה חדשה ולא סקטוריאלית, שהוא תופס בה מקום מרכזי.

בשש השנים (תשע"א - תשע"ז) שחלפו מיום הכרזתו של אריה דרעי על חזרתו לזירה הפוליטית, ובחמש השנים מתוכם שהוא נמצא שוב בתנועת ש"ס, נראה שהוא מנסה ללא הרף לשחזר את מהלכיו בפרק הקודם אולם ללא הועיל. הוא מבקש לראות שוב את הניצוץ בעיניים של הפעילים ושל הציבור הרחב, והוא מנצל לשם כך את כל יכולותיו המנהיגותיות והרטוריות, אולם התוצאה המיוחלת איננה מגיעה. במקום להבין שהתקופה שונה ואתגריה אחרים, הוא ואנשיו מנסים לתלות את האשם בגורמים שונים, ברב פלוני ובפוליטיקאי אלמוני, בכתב זה ובשדרן אחר. הוא ממנה את גדולי התורה שהוא חפץ ביקרם לחברי "מועצת חכמי התורה", דואג למינוי רבנים ראשיים כלבבו ומשתדל ככל יכולתו למנוע את מיונים של גדולי תורה שנראים לו כמסוכנים עבורו. הוא שולט כבעבר על כל מינוי בתנועה בדרג המונציפאלי והארצי, והוא מעורב בהצלחתם של כלי התקשורת הסרים למרותו ובמאבק באלו הקוראים תיגר עליו. 

נראה שהמציאות העכשווית פשוט איננה מתאימה למידותיו של אריה דרעי והוא אמור לדעת זאת יותר מכל אחד אחר, הוא קרוץ מחומר של מנהיגים שמובילים מהלכים גדולים בעולם, והוא נאלץ להתמודד עם מפלגה סקטוריאלית שהאנשים בה מבקשים בסך הכל ג'ובים חיים נוחים ושימור המצב הקיים.

השאלה שמעניינת לענ"ד את אריה דרעי איננה אם בקבלת פני רבו בחג היו חמשת אלפים או שלושים אלף איש, או אם בבחירות הבאות לכנסת יהיו לש"ס שבעה או שמונה מנדטים. הוא מבקש לחזור לתקופת הרנסנס של החרדיות הספרדית, ואיננו מוצא לו פרטנר לשם כך לא בציבור ולא בנציגיו.

הפרדוקס הגדול בהתנהלותו של אריה דרעי היא בבחירת הרבנים שהוא מגדל ומקיף את עצמו בהם והרבנים שהוא מרחיק ומנסה לפגוע במעמדם, שכן מבחינת אופיו וכישוריו הוא זקוק לדמויות בעלות כריזמה ורצון לפעול ולהשפיע בקנה מידה רחב, אולם הוא מעדיף מסיבות שונות רבנים חסרי מעוף ועצמאות שיהיו סרים למרותו בכל דבר ועניין. כך מוצא את עצמו דווקא אלי ישי האפרורי, בחברתם של גדולי תורה דעתנים ועצמאיים.