ושננתם לבניך אלו התלמידים

פורסם בעיתון "יום ליום"

ימי ספירת העומר מוקדשים אצלנו לאבילות על 24,000 תלמידי רבי עקיבא שמתו מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, ועל כן אנו נדרשים להתחזק בתקופה זו בעניינים שבין אדם לחבירו. ברצוני הפעם להרחיב מעט על היחס הנדרש מאיתנו כמחנכים ומורים ביחס לתלמידים.

בקריאת שמע פעמיים בכל יום אנו אומרים "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו,ז), וברש"י שם הביא את דברי הספרי: "לבניך" - אלו התלמידים מצינו בכל מקום שהתלמידי' קרוים בנים שנא' בנים אתם לה' אלהיכם ואומר בני הנביאים אשר בבית אל וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים שנ' בני עתה אל תשלו וכשם שהתלמידים קרוים בנים שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם כך הרב קרוי אב שנאמר אבי אבי רכב ישראל וגו'.

התורה קוראת לתלמידים בנים, ובזה היא באה ללמדנו שהדרך ללמד תורה לתלמידים היא ע"י שהמלמד יחוש כלפיהם כאילו הם בניו. עליו להבין שתפקידו איננו מתחיל ואיננו מסתיים בהוראת החומר הנלמד, אלא בדאגה לכל תלמיד לכל צרכיו הגשמיים והרוחניים, הלימודיים והרגשיים. לימוד התורה יכול להגיע רק כשהוא נעשה מתוך דאגה אהבה ואכפתיות לתלמיד, ומתוך כך רצון להקנות לו את הדבר היקר מכל שיש בידינו לתת לו.

זו גם הסיבה שהרב נקרא אב, מפני שהתלמיד צריך לחוש שהרב מהווה עבורו כתובת לכל דבר ועניין. לשתף אותו בזמנים של קושי בבית או בחברה, להביע בפניו את דאגותיו ואת קשייו, וכמובן לראות בו מי שתמיד ישמח בשמחתו ובהצלחתו.

חשוב לציין, שלעיתים המחנך אכן חש דאגה אהבה ואכפתיות רב לתלמידיו, אבל הוא איננו טורח להראות להם זאת. המחנך עשוי לחשוב שבודאי תלמידיו יודעים זאת, אבל העובדה היא שפעמים רבות הם אינם מכירים בכך. למרבה הצער, תלמידים רבים אינם יודעים שרבותיהם אוהבים אותם ודואגים להם, והם נמנעים מלשתף אותם בבעיותיהם ובשל כך הם יורדים בלימודיהם וברוחניותם, עד נשירה ח"ו מספסלי בית המדרש.

חובתו של כל רב ומחנך להראות לתלמידיו באופן בולט את אהבתו ודאגתו להם. חז"ל מספרים על יהושפט מלך יהודה "כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי רבי מרי מרי" (כתובות קג,ב), וכן בכמה מקומות בש"ס אמרו בנוגע לתלמידי חכמים "עמד ונשקו על ראשו".

עלינו לזכור היטב את דברי הגמרא "רבא אמר אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים שנאמר והוא לא פנים קלקל" (תענית ח,א). בימינו מדובר בדיני נפשות הן בגשמיות והן ברוחניות, מפני שנער שאיננו מוצא את עצמו בספסלי בית המדרש, עלול במהירות רבה למצוא את עצמו בקרב יושבי קרנות.

האכפתיות האהבה והדאגה לתלמיד, צריכים לבוא לידי ביטוי גם בכבוד לתלמיד. חשוב מאוד להתייחס לתלמיד ככל האפשר ברצינות ובבגרות, גם אם נראה לנו שמחשבותיו דעותיו ודאגותיו אינן רציניות. יחס של כבוד לנער, הוא הדבר החשוב ביותר בשביל שהוא יחוש בנוח לשתף אותנו.