בתקופה זו לפני 30 שנה, הוביל אדם נמרץ בן 36 מדרום הארץ התארגנות של ראשי ישיבות ליטאיות בשם "ארגון בני תורה" - אב"ת. הפעיל החרוץ משה גפני היה אז ראש כולל בעירו, וכמדומני ששמו לא היה מוכר כמעט לציבור. לאחר מספר חודשים הובילה ההתארגנות הזו להקמתה של מפלגת "דגל התורה", בהנהגתו של ראש ישיבת פוניבז' הגרא"מ שך זצ"ל, שזכתה לשני מושבים בכנסת שבהם כיהנו ח"כ אברהם רביץ ז"ל וייבדל לחיים ארוכים ח"כ משה גפני.
בפרספקטיבה של 30 שנה, ניתן לדעתי לנסות להבין את משמעות הקמת "דגל התורה" ואת השפעתה על הקהילה החרדית בפרט ומדינת ישראל בכלל. מנקודת ראותי, נראה שהכותרת המתאימה לסיכום זה היא "עלייתה ודעיכתה של מפלגה", אבל אני כידוע אינני אובייקטיבי בעניין זה.
הקמת "דגל התורה" נועדה לרומם את קרנם של בני עולם הישיבות הליטאי, שהרגישו במשך שנים סרח עודף בתוך מפלגת "אגודת ישראל" שנשלטה בעיקר ע"י חסידי גור. הציבור הליטאי עצמו היה מפוצל במשך השנים בין שתי סיעות פנימיות ב"אגודת ישראל", "שלומי אמונים" של ח"כ מנחם פרוש ו"צעירי אגודת ישראל" - צא"י של ח"כ שלמה לורינץ. הגרא"מ שך שהיה אז בן 90, התגלה אז בשיא כוחו והצליח להלהיב את המוני בחורי הישיבות ואברכי הכוללים, שהרגישו שיש להם מנהיג שמוביל אותם. הקמת המפלגה הייתה המהלך המשלים להקמת עיתון "יתד נאמן" 3 שנים קודם לכן, והקמת מערך הכשרות "שארית ישראל" שנה לפני כן.
כנס היסוד של "דגל התורה" בבנייני האומה לאחר חג הסוכות תשמ"ט, היה אירוע מכונן בקרב ציבור זה, עם הנאומים המפורסמים של הרב שך ואברהם רביץ, ועם גלריה של כל גדולי התורה הליטאיים. המחלוקת החריפה שהתגלעה אז בין הציבור הליטאי לציבור החסידי, והמאבק הישן של הרב שך בחסידות חב"ד קרעו את הציבור החרדי מבפנים, אבל חיזקו מאוד את גאוות היחידה של כל קבוצה בתוכה. ההצלחה להכניס שני נציגים לכנסת, לוותה בתחושת סיפוק עצומה.
חלק משמעותי מהקמת תנועה חדשה, היה הדיבור על הסיאוב של מפלגת "אגודת ישראל" שנציגיה נצמדים למושבים, שהם עושים ככל העולה על רוחם ואינם דואגים לרווחת הציבור. התחושה של הקמת מפלגה חדשה ונקייה, בהובלת גדולי התורה, ועם דאגה לציבור הרחב ולא למקורבים, נסכה בנו הרבה גאווה וייחודיות. הגרא"מ שך היה למעשה האדמו"ר הליטאי הראשון, והוא הפך לגיבור תרבות בלתי מעורער (למעט כיסי התנגדות בודדים של תלמידי החזו"א ותלמידי בית בריסק) בעולם הישיבות הליטאי.
אם נסתכל על "דגל התורה" כיום נדמה שכל הפגמים שנמצאו אז ב"אגודת ישראל" קיימים לא פחות ב"דגל התורה" של ימינו. מבחינת מנהיגות, הגרי"ש אלישיב זצ"ל היה (באופן פורמלי לפחות) האדמו"ר הליטאי השני, אולם הוא לא זכה לאותה עמדה כמו הרב שך, ולאחר מכן התפצלה החסידות הליטאית לשניים לפלג המרכזי שנשמע לגראי"ל שטיינמן זצ"ל ול"פלג הירושלמי" שנשמע לגר"ש אויערבאך זצ"ך. הפטירה של שניהם בשנה האחרונה, השאירה למעשה את שני הפלגים ללא מנהיג מוסכם, ועם הרבה סכסוכים פנימיים.
במשאים ומתנים הפוליטיים בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, ברמה הארצית והמוניציפלית, ממשיכים לראות את מרבית הציבור הליטאי כמצביעים טבעיים של "דגל התורה" ומן הסתם זה גם נכון ברמה העובדתית, אבל ברור שמבחינה רגשית אין בכלל השוואה בין תחושת ההזדהות שהייתה אז לבחורי הישיבות וארכי הכוללים עם התנועה ועם העומדים בראשה למצב כיום.
אני מתקשה לראות כיום בציבור הליטאי מנהיג תורני בעל שיעור קומה שיוכל לסחוף אחריו את הציבור הרחב וליהנות מקונצנזוס רחב, ואני גם מסופק לגבי היכולת של "דגל התורה" לשנות את תדמיתה כמפלגה מסואבת שאיננה מסוגלת ליזום ולהתאים את עצמה לאתגרי הזמן והמקום.
מעניין האם המפלגה חושבת לציין בדרך כלשהי 30 שנה להיווסדה.
נ.ב. מעניין לציין, שיש הרבה דמיון בין מצבה של "דגל התורה" למצבה של תנועת ש"ס שהוקמה 4 שנים לפניה בהובלה של צעיר חרדי בן 25 ובהנהגתו של ה"ראשון לציון" הגר"ע יוסף זצ"ל, גם היא נמצאת במשבר מבחינת מנהיגות תורנית וגם היא זוכה כמדומני לדימוי של מפלגה מאובנת ומסואבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה