חפש בבלוג זה

יום שני, 27 באוגוסט 2018

שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי

מר"ח אלול עד הושענה רבה אנו נוהגים לומר פעמיים ביום את פרק כ"ז בתהלים, ובתוכו אנו אומרים את הפסוק "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ, שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ".
פסוק זה מוכר היטב בעולם הישיבות הליטאי מאז ישיבת וולוז'ין ועד היום, וכמדומני שבמובן מסוים הוא מהווה את המוטו של עולם זה. בישיבות נובהרדוק היה למונח "שִׁבְתִּי" מקום מרכזי, והוא מתואר יפה בספרו של בוגר נובהרדוק שמואל בן ארצי שנקרא בשם זה.
ניתן לדבר רבות על החוויה הישיבתית, על לימוד התורה, על התפילות, על המוסר, על השבתות, על הדמויות השונות ועוד, אולם כמדומני שהחוויה החזקה ביותר היא ההתמסרות המוחלטת לרעיון גדול, כל יום, כל היום, לתקופת חיים משמעותית ולעתים לכל החיים. את התחושה המיוחדת הזו, לא ניתן להעביר למי שלא חווה אותה בעצמו, והיא בבחינת "זָר לֹא יָבִין זֹאת".
תיאורים רבים של ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה ניתן למצוא כבר בחז"ל ובתלמוד, אולם נראה שישיבת וולוז'ין היא שהפכה זאת לדרך חיים לרבים. דמותו של הגאון מווילנא כפי שעולה מתיאוריו של תלמידו הגדול רבי חיים מוולוז'ין, היא המודל המושלם למימוש של אותה התמסרות. 
את חשיבות ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה, ניתן להבין עפ"י דבריו של הגר"ח בספרו "נפש החיים" (שער ד' פרק כ"ה) שאם יהיה העולם פנוי רגע אחד מלימוד תורה הוא ייחרב, וככל הנראה זהו הבסיס לנוהג שהיה בישיבת וולוז'ין של חלוקת הישיבה למשמרות בכדי שקול התורה לא ייפסק בישיבה. זהו להבנתי סוד הקסם של הישיבות הליטאיות לאורך שנים רבות, ובמובן מסוים עד היום לא פג הקסם, למרות שכמדומני שמסיבות שונות הוא הרבה פחות חזק מבעבר. 
את חוויית ההתמסרות המוחלטת ללימוד תורה לא ניתן לחוות בישיבה שהלימוד בה איננו חזות הכל, וכן לא בצירוף של דברים אחרים. לכן לא ניתן למצוא אותה לדעתי לא בישיבה תיכונית ולא בישיבת הסדר ולא בכל מסגרת המשלבת דבר נוסף עם לימוד תורה. זוהי הסיבה למאבק החריף כנגד "תנועת המוסר" של הגאון ר' ישראל מסלנט, שאיימה לפגוע בבלעדיות ובטוטליות של לימוד התורה בישיבות. חשוב לציין שתנועת המוסר עצמה עשתה שימוש בפעולות של התמסרות לעבודת המוסר ולתיקון המידות.
כמדומני שניתן למצוא בעולם עוד דוגמאות נוספות לחוויה דומה לזו, אם במקומות עם אידאולוגיות מאוד ברורות ומסבירות כל, או במקומות תובעניים ואינטנסיביים במיוחד, אבל עדיין נראה לי שמדובר כאן בדוגמה ייחודית.
האם החוויה הזו מתאימה לכל אחד? האם היא אפשרית לאורך שנים? האם יש בה רק יתרונות? אני סבור שאלו הן שאלות גדולות, ושניתן להאריך להרחיב ולהעמיק בהן, אבל חשוב להכיר בקיומה ובייחודיותה לפני כל דיון.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה