חפש בבלוג זה

יום רביעי, 22 באוגוסט 2018

חינוך ל"תורה עם דרך ארץ" לכתחילה

בהתייעצות שקיימתי בשבוע שעבר בנוגע לישיבת "חכמי לב", כתב אלי אדלר תגובה חשובה מאוד ובתוכה הוא כתב את הדברים הללו "רוב מוחלט של החרדים המודרניים / האבניקים ודומיהם, מעוניינים בלימודי בגרות, אבל חשוב להם מאד שהבן ילמד בישיבה גדולה, ולו לכמה שנים". אני חושב שהוא צודק מאוד ברמה העובדתית, ואני חושב שזהו נושא שראוי להרחיב בו.

ישיבת "הישוב החדש" בתל אביב
הישיבות התיכוניות החרדיות הותיקות כדוגמת "הישוב", "מערבא", "נהורא", הפנו לאורך שנים את כלל בוגריהם להמשיך את דרכם בישיבות גדולות ליטאיות. בעבר היו בוגרי הישוב גם בפוניבז' ובסלבודקא, ועד היום ישנם בוגרי הישוב מערבא ונהורא בישיבת חברון, נתיבות חכמה (וולפסון), דרך חכמה (סילבר), עטרת ישראל ועוד. בנוסף, ישנן ישיבות שפונות בעיקר לבוגרי הישיבות התיכוניות, כדוגמת אתרי, אופקים, מאורות התורה בטלז סטון, תפארת צבי, שיח ידידיה (שנסגרה לאחרונה), קרית מלאכי ועוד. אולם השאלה היא, האם מדובר במהלך טבעי או מלאכותי?

תפיסת העולם של ההורים ששולחים את ילדיהם לישיבות תיכוניות, היא בדרך כלל תפיסה של "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ". הם מאמינים בחשיבות של לימודים כלליים ותעודת בגרות, וסבורים שבגיל הנעורים אין עדיין צורך להקדיש את כל היום ללימוד תורה בלבד. אולם תפיסה זו מנוגדת לחלוטין לדעתם של ראשי הישיבות הגדולות שבהן ממשיכים ילדיהם לאחר סיום הישיבה התיכונית, ובמובן מסוים בוגרי הישיבות התיכוניות החרדיות נדרשים במסלול זה "לחזור בתשובה".

ישיבת "חברון" בירושלים
למיטב ידיעתי, מרבית בוגרי הישיבות התיכוניות שהמשיכו בישיבות גדולות אכן לא המשיכו בדרכם של הוריהם, ואת ילדיהם שלהם הם שלחו לישיבות קטנות. מה שמלמד על הצלחתן של הישיבות הגדולות, לשנות את תפיסת העולם של בוגרי הישיבות התיכוניות שבאו בשעריהן.

נקודה חשובה בעניין זה היא עמדתם של ראשי הישיבות התיכוניות עצמם, האם הם רואים בישיבות הללו דרך לכתחילה או שהם רואים אותם כאילוץ בדיעבד בשל רצונם של ההורים?

אחד מראשי הישיבות התיכוניות החרדיות המצליחות ביותר, התראיין לפני שנים רבות לעיתון "משפחה" ואמר: "אם אחד הר"מים שלי ירצה לשלוח את בנו לישיבה שלי, אני אוציא אותו מהישיבה". אותו ראש ישיבה ביקר בשבוע שעבר אצל תלמידיו שהמשיכו בישיבה גדולה חדשה (של הרב זליג ברוורמן) ואמר להם: "כעת אני יכול לגלות לכם, שכל מה שעשיתם אצלנו ארבע שנים, היה שטויות".

בשל כך, נער שמאמין בעצמו בשילוב תורה עם דרך ארץ, עלול להתקשות להשתלב בישיבה גדולה, לא בשל הקושי להתמסר ללימוד תורה, אלא בשל חוסר הסכמה עם הלך הרוח של ראשי הישיבות, הר"מים והמשגיחים.

כמדומני שבעיה זו, איננה קיימת בישיבות התיכוניות של הציונות הדתית ובישיבות התיכוניות החרדיות בארה"ב, מפני ששם גם אם הם ממשיכים בישיבה גדולה במשך מספר שנים, הרי צוות הר"מים עצמו מאמין בלגיטימיות של שילוב תורה עם דרך ארץ.

לפני שלוש שנים נפגשתי עם ת"ח מצרפת ראש ישיבה תיכונית בפריז, והוא שאל אותי: "האם אתה מאפשר לתלמידיך חשיבה עצמאית ושאילת שאלות בנושאים שונים של אמונה והשקפה?", כשנעניתי בחיוב הוא אמר: "אני גם רוצה לנהוג כך, אבל אני מעוניין שהם ימשיכו בישיבות גדולות בישראל, ואם הם יתרגלו לעצמאות מחשבתית ושאילת שאלות, הם לא יצליחו להשתלב בהן". אני חושב שמדובר בנקודה דומה למה שתיארתי מקודם.

למעשה, אני סבור שהרצון להפנות את כל הנערים לישיבה גדולה הוא שגוי, אבל אני עדיין מאמין שהוא יכול להיות נכון למרבית הנערים, אלא שכאמור יש צורך בישיבות גדולות שמאמינות בתפיסת העולם של תורה עם דרך ארץ, ואת זה אני מתקשה למצוא כאן בישראל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה