האם יש שינוי בקהילה החרדית?

ב-20 השנים האחרונות נשאלתי אינספור פעמים על ידי ישראלים מודאגים: "האם יש שינוי בקהילה החרדית?".

השואלים רצו לשמוע, האם בתחומים שמדאיגים אותם: תעסוקה, השכלה, שירות צבאי ו/או אזרחי, חינוך עם ליב"ה, יחס למדינה ולחוקיה, יחס לחברה הישראלית וכיו"ב, ישנן התפתחויות לכיוון הרצוי בעיניהם?

לשאלה זו ניתנו תשובות שונות במהלך השנים, ע"י חוקרים, אנשי תקשורת, פעילים חרדים, אנשי מדיניות, פוליטיקאים, דוברים וכיו"ב.

היות ואיני מתכוון לפרוס כאן את קשת הדעות, אסתפק כעת לדוגמה בשני ספרים שהתפרסמו בשנים האחרונות בנוגע לשאלה זו, המציגים להבנתי תשובות הפוכות לחלוטין.

1. הספר "כשהחרדים יהיו רוב" של איציק קרומבי, מציג להבנתי תשובה אופטימית לחלוטין. הקהילה החרדית משתנה ומשתלבת בתעסוקה, השכלה, צבא וכיו"ב, באופן מוצלח ומספק. החברה הישראלית צריכה בעיקר להיאזר בסבלנות ולא להפריע, לא לאיים על אורח החיים ותפיסת העולם החרדית.
2. הספר "בעניין החרדים..." של שמואל רוזנר, מציג מציאות קודרת ותחזית פסימית. לדבריו, אין שינויים משמעותיים בקהילה החרדית, והמשך המגמות הדמוגרפיות עם שימור אורח החיים החרדי, מאיימים על המשך קיומה ושגשוגה של המדינה מבחינה ביטחונית, כלכלית וחברתית.

אני מבקש לעזוב כעת את הדיון החשוב הזה, ולהתבונן על כמה שינויים שהתחוללו במנהיגות החרדית הפוליטית והרבנית במהלך הקדנציה האחרונה של הכנסת ה-25.

1. בסוגיית גיוס חרדים לצה"ל, שהפכה לנושא מרכזי על סדר היום הציבורי, מאז טבח שמחת תורה תשפ"ד ובעקבות ביטול מעמד "תורתו אומנותו" של תלמידי הישיבות החרדים, אנו עדים להקצנה חריפה.
   מפלגת "דגל התורה" אימצה למעשה את הרטוריקה תפיסת העולם וההתנהלות של יריביה ב"פלג הירושלמי", שכבר למעלה מעשור חברו לאנשי סאטמר, נטורי קרתא והעדה החרדית. המנהיג הנוכחי של הפלגה הרב דב לנדו שליט"א, מתבטא פעמים רבות בחריפות כנגד המדינה ומוסדותיה, באופן שלא זכור לי מקודמיו בהנהגה (הגרא"מ שך, הגרי"ש אלישיב, הגראי"ל שטיינמן והגרי"ג אידלשטיין).
   הראשון לציון הקודם הרב יצחק יוסף קרא לכלל הצעירים החרדים לא להתייצב בצה"ל ולהשליך את צווי הגיוס לאשפה, גם לצעירים שאינם לומדים תורה. גדולי הרבנים החרדים קראו אף הם לכלל בחורי הישיבה החרדים להתעלם מהחוק ומצוי הגיוס.
   הכותרות בכל העיתונות החרדית מדברים על "גזירות שמד" על "רדיפת דת", ועוד שלל ביטויים שהיו מוכרים בעבר מעיתוני "העדה".
   בחתונות חרדיות של הזרם המרכזי, רוקדים כיום לצלילי המנון נטורי קרתא "בְּשִׁלְטֹון הַכּוֹפְרִים אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים וּבְחֻקּוֹתֵיהֶם אֵין אָנוּ מִתְחַשְּׁבִים" (נ"א ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים).
2. בשבוע האחרון התבשרנו על סיום כהונתם של הח"כים משה ארבל ויעקב מרגי מש"ס, בעיניי גם הצעד הזה מסמל את ההקצנה של מפלגת ש"ס, שאין בה כיום מקום לקולות מתונים ועצמאיים.
3. אפילו הרב דוד לייבל ראש "אחוות תורה", שנתפס בעיניי רבים כמבשר המתינות החרדית, פרסם מכתב שבו הוא קורא לקהילות החרדים העובדים להצטרף ל"עצרת המיליון" כנגד הגיוס, וכן פרסם בעבר מכתב על האיסור להתגייס גם למי שאינו לומד, כל עוד לא הוסדרה מסגרת שירות מותאמת לחיילים חרדים על פי דרישותיו.

נראה אפוא, שלא רק שלא ניתן להצביע על התמתנות של המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית, אלא אנו עדים אף להקצנה משמעותית.

האם זה אומר שאין שום שינוי לטובה, ושאין סיכוי לשינוי כזה בטווח הקרוב?

אני סבור שישנם ניצנים של שינויים לטובה, אבל הם שינויים שקורים בעיקר מלמטה, בניגוד למנהיגות הנוכחית. אבל על מנת שהם יתפתחו לתנועה משמעותית, יש צורך בהרבה תמיכה ופעולה מצד המדינה ומצד גורמים רבים וטובים בחברה הישראלית, אבל זה כבר דורש פוסט בפני עצמו.

חַיֵּי אָדָם הוּא דְּזָל

הגמרא במסכת יומא (כג,א-ב) מספרת:

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין, וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, קָדַם אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ, נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ. עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם, וְאָמַר: אָחִינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ! הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה ... וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ״. אָנוּ, עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה? עַל הָעִיר, אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת? גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה. בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר. אָמַר: הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם, וַעֲדַיִין בְּנִי מְפַרְפֵּר, וְלֹא נִטְמְאָה סַכִּין. לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טׇהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים. ...

אִיבַּעְיָא לְהוּ: שְׁפִיכוּת דָּמִים הוּא דְּזָל, אֲבָל טׇהֳרַת כֵּלִים — כִּדְקָיְימָא קָיְימָא. אוֹ דִילְמָא: שְׁפִיכוּת דָּמִים — כִּדְקָיְימָא קָיְימָא, אֲבָל טׇהֳרַת כֵּלִים הִיא דַּחֲמִירָא?

[נשאלה להם ללומדים שאלה זו: האם יש להבין מהערה זו כי שפיכות דמים הוא שנעשתה מזולזלת, אבל טהרת כלים כפי שעמדה היא עומדת ולא נתכוונו לומר שהקפידו יותר מדי בטהרת כלים, אלא שזלזלו בשפיכות דמים. או שמא שפיכות דמים כפי שעמדה היא עומדת אבל טהרת כלים היא שחמורה היתה עליהם יותר מכראוי? (פירוש שטיינזלץ)]

את השאלה של הגמרא צריך לדעתי לשאול על הסיסמה המחרידה של קבוצות קנאיות חרדיות "נמות ולא נתגייס" שנחשפנו אליה בשנים האחרונות, האם היא נובעת מפני זלזול בחיי אדם או מפני חומרת הגיוס לצבא?

לצערי הרב, אני סבור שמדובר כאן בעיקר בזלזול בחיי אדם, שנוכחנו בו פעם אחר פעם בשנים האחרונות. דוגמאות לזלזול זה ראינו בהלווייתו של הרב שמואל וואזנר זצ"ל, במגפת הקורונה, באסון מירון, בקריסה בבית המדרש של חסידות קרלין, ובעוד אירועים שונים.

הרמב"ם בספרו "משנה תורה" חיבר יחד את הלכות רוצח עם הלכות שמירת נפש, וכך הוא פותח הלכות אלו:

הלכות רוצח ושמירת נפש יש בכללן שבע עשרה מצוות: שבע מצוות עשה, ועשר מצוות לא תעשה.

וזה הוא פרטן:

(א) שלא לרצוח. (ב) שלא ליקח כופר לנפש רוצח אלא יומת. (ג) להגלות הרוצח בשגגה. (ד) שלא ליקח כופר למחוייב גלות. (ה) שלא יומת הרוצח כשירצח קודם עמידה בדין. (ו) להציל הנרדף בנפשו של רודף. (ז) שלא לחוס על הרודף. (ח) שלא לעמוד על דם. (ט) להפריש ערי מקלט, ולכוון להם הדרך. (י) לערוף את העגלה בנחל. (יא) שלא יֵעבד באותה קרקע ולא תִזרע. (יב) שלא לשום דמים. (יג) לעשות מעקה. (יד) שלא יכשיל תמים בדבר. (טו) לפרוק עם מי שנכשל בדרך. (טז) לטעון עמו. (יז) שלא יניחנו בדרך נבהל במשאו וילך לו.

להבנתי. הרמב"ם בא ללמדנו שהזלזול בחיי אדם הוא שמביא לרציחה, ומצוות עגלה ערופה נועדה להחדיר בנו את חומרת הנושא של חוסר זהירות המביא לאיבוד חיי אדם.

לע"נ הנער יוסף בן שמואל ז"ל

הקונספציה של הפילנתרופיה בנוגע לקהילה החרדית

חברי נתי טוקר פרסם מאמר חדש בדה מרקר על שינויים במדיניות של הקרנות הפילנתרופיות בנוגע לקהילה החרדית בישראל. כמי שראה מקרוב במשך למעלה מ-20 שנים את הפעילות של הקרנות הפילנתרופיות בתחומים של תעסוקה, השכלה, חינוך, צבא ומנהיגות, אני מבקש להוסיף כעת בקצרה את האופן שבו אני רואה את הדברים.

מרבית הקרנות הפילנתרופיות שתמכו במימון פעילות בקהילה החרדית, היו שבויות בעיניי בקונספציה עם כמה עקרונות:

1. הממסד הוא נכס - המפלגות החרדיות והמנהיגות הרבנית, נתפסים כגורם המרכזי והמשמעותי ביותר להצלחת כל תהליך, לכן נעשה כל ניסיון לפעול עם אנשי אמונם ולהיענות לדרישותיהם ובקשותיהם הן בנוגע למהות הפעולות והן בנוגע לדרך הפעולה. חלק גדול מהמימון מגיע לאותם מקורבים למנהיגות הרבנית והפוליטית, על מנת לפעול בדרך שמקבלת את אישורם.
2. חיקו החם של הקונצנזוס - הפילנתרופיה בחלקה הגדול בורחת מקונפליקטים כמו מאש, היא חוששת מכל התנגדות כלפיה וכלפי פעולותיה, גם אם אין סיבה לחשוב שההתנגדות תפגע בעצם הפעילות.
3. העדפת המרכז על השוליים - מרבית הקרנות הפילנתרופיות מעדיפות לפעול בקרב הזרם המרכזי (המיינסטרים) החרדי, ואינן מחשיבות שינויים שמתחוללים בשוליים. זהו גורם משמעותי לשימור דפוסי אפליה לטובת קבוצות פריבילגיות.
4. שותפות אינטרסים ולא שותפות ערכית - הנושא העיקרי שהעסיק את הפילנתרופיה בהקשר החרדי הוא הנושא הכלכלי, לכן הן השקיעו הרבה כסף בתחום של תעסוקה והשכלה, ולא ראו חשיבות בשותפות ערכית בסוגיות של אזרחות, דמוקרטיה, הומניזם וכיו"ב.

אני יכול להאריך ולהסביר מדוע לדעתי כל אחד מהסעיפים הללו הוא שגוי בעיניי, אבל לצערי הרב ברוב הדברים הייתי לאורך השנים בעמדת מיעוט ולעיתים אולי אפילו בעמדת יחיד.

קיוויתי מאוד שאחרי ה-7 באוקטובר הקרנות הפילנתרופיות ישנו באופן משמעותי את עמדתן, אבל לצערי לא נראה לי שזה קורה. אז במקום שהקרנות ימשיכו לתרום לקידום שינויים בקהילה החרדית אבל באסטרטגיה שונה ועם שותפים אחרים מתוך הקהילה החרדית, מסתבר שיש קרנות שפשוט החליטו לצמצם או להפסיק את תמיכתם בקהילה החרדית.

המערה החרדית

רבים מכירים את "משל המערה" של אפלטון, המתאר את האנשים השבויים במערה ואינם מכירים בקיומו של העולם שבחוץ, הם בטוחים שהצללים והקולות שהם רואים זוהי המציאות האמיתית. כשמישהו מצליח לצאת ולגלות את העולם שבחוץ ולספר להם עליו, הם בזים לו ואינם מאמינים לדבריו.

בחז"ל (שבת לג,ב) אנו קוראים על המערה שרשב"י ובנו רבי אלעזר התחבאו בה 12 שנים מפני הרומאים, באותן שנים הם עסקו כל היום בתורה וכשהם יצאו ממנה הם לא הבינו איך בני אדם מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, עד שאמרה להם בת קול: "לְהַחֲרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם?! חִיזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם!".

בעוד שבמערה של אפלטון, במערה ישנה בערות ובחוץ יש את העולם האמיתי. במערה של רשב"י ובנו, בתוך המערה יש חיי עולם ובחוץ יש חיי שעה.

בגרעין המרכזי של הקהילה החרדית, נמצאים תלמידי חכמים רבים ההולכים בדרכו של רשב"י ועוסקים בתורה בכל רגע, הם אינם נחשפים ואינם מוכרים כלל לקהל הרחב. החברה הישראלית יכולה לפגוש ולשמוע את הפוליטיקאים החרדים, את אנשי התקשורת החרדים, יחצ"נים ודוברים חרדים, או מגוון רחב של חרדים שנמצאים בעולם המעשה, אבל אין לה יכולת והזדמנות לראות ולשמוע את אותם תלמידי החכמים הספונים בבית המדרש. אפילו חלק גדול מהחרדים, אינם מכירים מספיק את שיחם ושיגם של תלמידי החכמים הללו.

בעידן שלנו, נוצרות לפעמים הזדמנויות מיוחדות להציץ לחייהם של אותם תלמידי חכמים ולהתרשם מתפיסת עולמם. אני מבקש להדגים זאת באמצעות שני סרטונים מיוטיוב על שני תלמידי חכמים גדולים בקהילה החרדית. האחד מהם הוא הרב חיים פרץ ברמן שליט"א מראשי ישיבת פוניבז' בבני ברק, והשני הוא הרב ישראל בונם שרייבר שליט"א מראשי ישיבת "נתיב הדעת" בירושלים, שניהם מפורסמים בכישרונותיהם, ידיעותיהם, למדנותם וחריפותם.

בסרטון אחד, שני הרבנים בוחנים עשרות צעירים חרדים על כל הש"ס, בסרטון רואים כיצד הם עוברים מנושא לנושא באופן מרשים מאוד (זה מזכיר במידה מסוימת את חידון התנ"ך העולמי, אבל נראה לי שאין מה להשוות מבחינת היקף החומר והשליטה בו). בסרטון שני, שני הרבנים משתתפים בפאנל של "ועידת בני הישיבות", ומשיבים בנושא האקטואלי של גיוס צעירים חרדים לצה"ל.

בעיניי, הסרטונים הללו ממחישים כיצד שני הרבנים הללו ועוד רבים וטובים כמותם, נמצאים במערה שהיא בעת ובעונה אחת גם המערה של רשב"י וגם המערה של אפלטון. בדומה לרשב"י, יש כאן עולם פנימי עשיר, עם רוחב ועומק אינסופי של ש"ס, רמב"ם, ראשונים, אחרונים, חידושים ורעיונות. אבל בדומה למערה של אפלטון, יש כאן חוסר הבנה מוחלט של העולם שבחוץ, וכל הדיבור עליו משקף עולם דמיוני לחלוטין שנבנה על ידי יושבי בית המדרש.

בעיניי, זה דומה לחממה או מעבדה שמצליחים לגדל בה דברים נפלאים, פרחים מרהיבים ופירות בעלי ערכים תזונתיים יוצאים מן הכלל, אבל אין שום יכולת להצמיח את הדברים הללו מחוץ לחממה או המעבדה. החשש מהיציאה מהחממה או המעבדה הוא גם מוצדק בעיניי, מפני שלצמחים שבתוכה אין את החיסונים הנדרשים להתמודד עם העולם שבחוץ.

הקהילה החרדית אינה יכולה עוד להישאר במערה, אבל אני גם לא חושב שהיא מוכנה ליציאה החוצה.

קישור לסרטונים:

1. המבחן על הש"ס https://youtu.be/62iDx8hvNQM?si=F_E4uJGLFEaG9cnI
2. ועידת בני הישיבות https://youtu.be/Mxdg9UYkvpw?si=EoQwxuHCJ14IUl1r

עיתון חדש "לכתחילה"

כשחז"ל ביקשו לתאר מצב רגשי מורכב הם השתמשו בצמד המילים מתהילים (ב,יא) "וְגִילוּ בִּרְעָדָה", היכולת לשמוח ולרעוד בו זמנית.

שלשום יצא לאור עיתון חרדי דיגיטלי חדש בשם "לכתחילה", שנועד לציבור החרדי המשלב תורה עם דרך ארץ לכתחילה. בעיתון זה אמור להיות מידע על חדשות, מגמות, תהליכים, מחקרים וכיו"ב הנוגעים לציבור זה. זו בעיניי סיבה טובה מאוד לשמחה ותקווה, והודאה וברכה ליזמים.

לצד השמחה והתקווה, יש בי גם חששות לאור ניסיון העבר. במשך למעלה מ-20 שנה, ראיתי כיצד אמצעי תקשורת שונים שראשיתם בהשמעת קול עצמאי וקריאת תיגר על בעיות ועוולות של הממסד החרדי, הפכו עם הזמן לממסדיים וקונפורמיסטים.

בעיתונות המודפסת הייתה לי בעבר הרחוק תקווה מעיתון "בקהילה" שהקים דודי זילברשלג, וגם מעיתון "משפחה" של אלי פלאי, אולם כמדומני שכיום שני העיתונים הללו משמיעים בעיקר את הקול הממסדי.

גם אתר "בחדרי חרדים" התחיל את דרכו בפורומים אינטרנטיים שהשמיעו ברמה קולות ביקורתיים, ועם השנים הוא הפך בעיניי לממסדי. כך גם לגבי אתרי אינטרנט חדשותיים חרדיים נוספים, התחושה שלי היא שישנו תהליך קבוע של התמסדות ושיתוף פעולה הדוק עם הכוחות החזקים בממסד הרבני והפוליטי. נראה לי שמהלך דומה קרה גם בערוצי הרדיו החרדיים, למרות שאני לא מספיק מכיר אותם.

הסיבה לאופטימיות במקרה שלפנינו, היא בדמותו של המו"ל של העיתון החדש. מוטי רובינשטיין הוא כיום עורך של המגזין החודשי "המקום" ושל העלון השבועי "אחוותא", שניהם מיועדים לציבור החרדי המשלב תורה עם דרך ארץ לכתחילה, ונראה שהם נאמנים למטרתם בזכות ההתארגנות של ארגון "אחוות תורה" ושל גורמים נוספים בקרב מה שאני מכנה "החרדיות הממלכתית".

אז לצד החשש המסוים המקנן בי, אני בעיקר מבקש לברך את העיתון החדש שישמיע ברמה את הקול של החרדיות הזו, ושישמש במה מכובדת לדיונים פנימיים עמוקים ונוקבים, ובעז"ה יהיה לצעד זה חלק משמעותי בהתבססות של ציבור זה המקיים בעצמו "יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ" (אבות ב,ב)

בהצלחה רבה!

נ.ב. אני אוהב להזכיר בעניין זה את דבריו של ידידי הרב רפאל קרויזר שליט"א על דברי המשנה באבות.

המילה "יָפֶה" היא ייחודית בדברי חז"ל, הם לא אמרו טוב / נכון / ראוי / חובה, אלא יפה. זוהי למעשה קביעה אסתטית, ואכן כשרואים אדם המשלב בהצלחה תורה עם דרך ארץ, יש כאן ממד אסתטי שגורם להערכה ורצון ללכת בדרך זו. דומה למה שאמרו חז"ל ביומא (פו,א) על קידוש שם שמיים ע"י מי שמשאו ומתנו בנחת עם הבריות.

לאן נעלמה אהבת הדעת? טור כאוב על משבר החינוך / שניאור רוכברגר

"תגיד," שאל אותי ראש ישיבה קטנה ותיק בכאב, "איפה היום אנשי החינוך שפעם היו לנו? אתמול נכנסתי לשיעור של ר״מ חדש. באמצע שיעור הוא עצר כדי לענות לשיחה בטלפון. אחר כך המשיך לדבר, אבל העיניים של התלמידים כבר היו במקום אחר. בערב התקשרתי למשגיח שלי מהישיבה הקטנה, שעכשיו הוא כבר מעל גיל שמונים שגם בעידן הפלאפון, כשהוא יצא למסור שיעור - הפלאפון נשאר בבית או כבוי. הוא עדיין זוכר את השמות של כל בחור מהמחזור שלי, עדיין שואל עליהם. זה לא רק עניין של זיכרון - זו אהבה, זו מסירות, זו תשוקה אמיתית לחינוך."

השיחה הזו, שהתקיימה לפני כמה שבועות, לא מרפה ממני. היא מבטאת תהליך עמוק ומדאיג שמתרחש במערכת החינוך שלנו. בעשור האחרון, איכות המועמדים להוראה בכל המגזרים צנחה באופן דרמטי. במגזר החרדי המצב גם הוא חמור: האברכים המצוינים נשארים בכוללים או מוצאים תעסוקה ״שווה״, הנשים המוכשרות פונות להייטק ולראיית חשבון, ומערכת החינוך נותרת עם מי שלא מצא אפשרויות אחרות. ישנם עדיין מי שמתנחמים במחשבה שהחינוך החרדי עדיין מושך כוח אדם איכותי, אך מי שמכיר את השטח יודע שאנחנו כבר עמוק בתוך משבר.

מקצועות מסוימים בשדה החינוך כבר נמצאים במצב קריטי. בגיל הרך, למשל, המחסור בגננות איכותיות הולך והופך למשבר של ממש. במקום שהמוכשרות ביותר יחנכו את ילדינו בשנים המעצבות והקריטיות הללו, אנו עדים לירידה מדאיגה באיכות הצוותים החינוכיים בגנים. זו תופעה מסוכנת שתוצאותיה יורגשו עוד שנים רבות. כחלק מההידרדרות בכמות המועמדים, בינתיים אנחנו כבר משלמים מחיר כבד באיכות החינוך.

איני מדבר כאן על למידה והישגים לימודיים. אני מדבר על המהות הבסיסית ביותר של החינוך: על היכולת ליצור קשר משמעותי עם תלמידים, להנחיל ערכים, ליצור שיתוף פעולה מיטיב עם ההורים, ולעצב אישיות. זו לא תופעה נקודתית במוסד זה או אחר. זהו תהליך עמוק שמתרחש בכל המערכת, בכל המגזרים, בכל הגילאים. אין טעם להפנות אצבע מאשימה למישהו ספציפי - אנחנו כחברה הפסקנו להעריך ידע, חכמה והתפתחות מתמדת בשדה המקצועי. וגם אצלנו לעיתים אף אחד לא בודק איפה המורה הזה למד, מה הוא למד, איזה הכשרה יש לו. כלום. על צימר ליומיים לחופשה הקרובה אנחנו מבררים יותר לעומק. לפני שנה יצא לי לפגוש בגינה עירונית איש חינוך צעיר ונמרץ וכששאלתי אותו איפה הוא למד, הוא אמר לי שהמנהל שלו נתן לו מתנה ספר טיפים, וזו ההכשרה שלו כרעבע כיתה ד׳ בחיידר מכובד בעיר התורה והחסידות. אוי לאוזניים.

אבל הבעיה לא רק חונה אצל המנהלים. גם המוסדות המכשירים את המחנכים של המחר מוצאים את עצמם בעמדה בלתי אפשרית. הם מנסים להתמודד עם תופעה חברתית עמוקה (שמתרחשת גם בציבור הכללי), הם מנסים לשים אצבע בשיטפון של שינוי ערכים מהותי וירידה דרסטית במעמד המורים, וכל זה בלי שום יכולת אמיתית לעצור את הרכבת הדוהרת הזו. הם נאלצים להתפשר, להוריד רף, להסתפק בפחות - כי זו המציאות שהם מקבלים. המועמדים החלשים ביותר עם המוטיבציה הנמוכה ביותר, ועם הדרישות הכי הזויות: שיהיה כמה שיותר מהר, קל, ומהבית (לטעמי אלו פרמטרים טובים להזמנת פיצה אך לא להכשרה לתפקיד שנפשות תלויות בו). אז הנה התוצאות, בחלק מהמסגרות הלמידה מתרחשת מרחוק ללא מצלמות פתוחות, כשחלק מהמשתתפים בשיעורים עושים זאת תוך כדי טיגון שניצלים, עם ילדים על הברכיים או תוך ניהול שיחות טלפון אחרות. אנחנו ״עושים צחוק״ מההכשרה לחינוך ומהחינוך עצמו, ואנחנו עלולים לשלם על זה בתשלומים עם ריבית לאורך שנים. הבדיחה הזו היא על חשבון הילדים שלנו.

ובגלל שהבעיה היא חברתית ורחבה, חשוב להדגיש כאן: השינוי לא יכול לבוא מלמעלה או מבחוץ אלא חייב לצמוח מבפנים: מההורים שיתעקשו על חינוך איכותי לילדיהם, מהמורים שיחזרו להיות צמאי דעת, מאנשים ראויים שיבחרו במקצוע החינוך, מהמנהלים שיעמדו על איכות הצוות החינוכי והכשרתו, ומהרבנים שיזכירו לנו את החשיבות העליונה של חינוך הדור הבא. רק שינוי תודעתי עמוק כזה יכול להציל את המערכת.

למחנך חרדי לא מספיק להכיר את תחום החינוך כתלמיד לשעבר. מי מאיתנו היה שולח את ילדו לרופא שלמד ברפרוף אנטומיה בסיסית דרך הזום, או למנתח שעבר הכשרה מעשית חלקית ונרדם בשאר הזמן או ש"חתמו לו" שהוא עשה הכשרה בשעה שהוא השגיח על כשרות בשביל השלמת הכנסה? ברור לכולנו שרופא חייב ללמוד לעומק את מקצועו, לעבור הכשרה מעשית מקיפה, להתמחות תחת פיקוח צמוד. אז איך בחינוך, שעוסק בנפש הילד ובו נדרש מהצוותים הרבה יותר ידע מורכב ועמוק (בשונה מרפואה אין ספר ברור לכל בעיה, אין פרקטיקה בדוקה ונחקרת לכל מהלך חינוכי, אין מחשב שמחשב מינונים ואין תהליך בקרה שמגן מטעויות) דווקא פה אנחנו מוכנים להתפשר? כשם שרופא נועד לרפא גוף, כך מחנך נועד לרפא נפש (ובמיוחד בדורנו שבו החינוך נצרך להיות תהליך נפשי מכיל ומצמיח ולא רק למידה), וניתנה רשות לרופא לרפא, בתנאי שעשה הכל ולמד בכדי להיות ראוי לתואר זה. בדורנו מחנך חייב ללמוד פדגוגיה באופן מעמיק ומסודר. הוא חייב להבין את נפש הילד, את שלבי ההתפתחות, את המורכבות הרגשית והחברתית של תלמידיו. ״טיפים״ וסיפורי צדיקים הם דבר נפלא - אבל הם לא יכולים להחליף לימוד שיטתי ומעמיק של תורת החינוך. כמו שרופא לומד שנים את גוף האדם, כך מחנך חייב ללמוד את נפש התלמיד. אחרת, איך יוכל להבין באמת את מה שעובר על תלמידיו? איך יוכל לזהות מצוקות? איך יוכל להוביל תהליכי שינוי משמעותיים?

וכאן הבן שואל, אז איך חינכו בדור הקודם בלי כל ההכשרה ה״חדשנית״ הזו? יש לכך תשובות רבות אך המרכזית שבהן היא שפעם הסתמכו על מסורת חינוכית שנשמרה אצל אנשי חינוך יחידי סגולה מלאים בכישרון חינוכי, ולא היו נזקקים לכל כך הרבה כאלו. היום, עם צמיחת מערכת החינוך החרדית ובפעם הראשונה בהיסטוריה, הכנסת כל התלמידים למסגרות ישיבתיות, אנו לא יכולים להסתמך על חמישה אנשי חינוך אינטואיטיביים טובים בעיר. אנו זקוקים לעשרות אלפים של אנשי חינוך ראוים הפרוסים בכל הארץ שגם אם אין בידם את הכשרון במלואו, לפחות קיבלו מספיק כלים וידע שיעזרו להם להיות במקום מספק מבחינה מקצועית. לפחות לא להרוס. ופה, בדיוק בנקודה הזו, לאחרונה אנו רואים מורים שמקבלים תעודת הוראה בלי לקרוא אפילו מאמר אחד של חינוך מתחילתו ועד סופו (הכל היום עם AI) ולא המאמר חשוב אלא עצם ההשקעה, הרצון, לא נעים לומר אבל גם היכולת לקרוא תוכן מקצועי ברמה בסיסית. מורים היום יכולים להכנס לכיתה או/ו לקבל תעודה ותואר בלי להתנסות אפילו פעם אחת בהנחיית קבוצת ילדים, בלי לקבל כלים בסיסיים להתמודדות עם אתגרים חברתיים ורגשיים בכיתה. איך הגענו למצב כזה? כל אחד שנפלט מהכולל יכול תוך יומיים לעסוק ב"פך השמן הטהור" שאמור להיות "חתום בחותמו של הכהן הגדול"?

המצב בקרב ההורים, השותפים הלא פחות חשובים, אינו טוב יותר. בסקר שערכנו לאחרונה בקרב 200 הורים במגזר החרדי, רק 15% השתתפו אי פעם בקורס או סדנה להורות. כשנשאלו למה, התשובות היו דומות: "אין זמן", "אין כוח", "יש דברים דחופים יותר". הורים עסוקים בהישרדות היומיומית, בפרנסה, בניהול הבית - והחינוך נדחק לשוליים.

אך לא הכל חשוך ורע ואפילו יש בשורות טובות - למעשה, הכלים המקצועיים והידע החינוכי העומדים לרשותנו היום מתקדמים יותר ויעילים יותר מאי פעם, ומי שבאמת מחפש להתמקצע יכול להגיע לרמות גבוהות מאוד. אנחנו גם יודעים להכשיר מורים טוב יותר מפעם. הבעיה היא שבלי רצון ומוטיבציה פנימית, בלי תשוקה אמיתית לחינוך, כל הידע והכלים האלה נשארים על המדף. והתוצאה? נשירה הולכת וגוברת אצל התלמידים, נשירה הולכת וגוברת אצל מורים שיש להם פוטנציאל, וכפועל יוצא, פגיעה אדירה בדור הבא. ושוב - יש עדיין מחנכים טובים במערכת, אך מה אנחנו עושים כדי להרבות אותם? האם אנחנו כחברה לוקחים את האתגר הזה ברצינות?

הסיפור העגום ביותר לדעתי הוא בישיבות הקטנות, שם מתרחש אולי הפער הגדול ביותר בין האתגרים לבין המקצועיות. רוב מוחלט מהצוותים החינוכיים שם, שמתמודדים עם הגיל הכי קריטי ומורכב, לא עוברים שום הכשרה ושום פיתוח מקצועי. זהו עוול נורא שתוצאותיו ניכרות בשטח: הם חסרים כלים בסיסיים להנעת תהליכי מוטיבציה, להתמודדות עם משברי גיל ההתבגרות, ליצירת קשר משמעותי עם התלמידים. התוצאה היא שהם יכולים לעבוד רק עם "מה שיש" - עם התלמידים שכבר מגיעים בשלים ומוכנים, וכל מי שזקוק לתמיכה נוספת, כל מי שעדיין בתהליך התבגרות - ימצא את עצמו בנשירה, אם גלויה ואם סמויה. והסיפורים על ״פעם״ פחות חשובים כי פעם מי שהגיע לישיבות זה רק מי שרצה וחיפש ללמוד תורה אחרי שכבר התבגר מספיק, אך היום כולם מגיעים לישיבות, ומי יגרום להם להיות בשלים?

אז אנחנו אומרים לעצמנו תמיד שהחינוך הוא "פך השמן הטהור" - הערך המקודש שעליו מושתתת כל המסורת שלנו. אבל האם אנחנו באמת מתייחסים אליו ככזה? האם אנחנו שומרים עליו כראוי? או שמא אנחנו מאפשרים למגמות של תעסוקה ובורגנות לכרסם באיכותו? כשאנחנו מאפשרים לשיקולים כלכליים ונוחות אישית להכתיב את איכות החינוך, אנחנו מסכנים את היסוד המקודש ביותר של היהדות. האיום הגדול ביותר על החינוך אינו מבחוץ אלא כאן מתוכנו. האיום האמיתי הוא לא גיוס ולא שום דבר שנמצא בכותרות הגדולות. האיום האמיתי הוא כאן. פה בשקט נחרבות נפשות. פה הדור הבא נשבר. פה - בדיון ה"משמים" הזה.

נתון נוסף שמעיד על התופעה עוסק בסיבות לבחירה בהוראה. בסקר שערכנו בקרב מתכשרים להוראה, הסיבות המובילות היו: "משרה נוחה" (22%), "מתאים לגידול ילדים" (24%), "אין הרבה אפשרויות אחרות" (38%). רק 6% ציינו "אהבת הוראה" כסיבה עיקרית, ורק 10% דיברו על "שליחות חינוכית".

התוצאות כבר ניכרות בשטח. מנהלים מדווחים על ירידה משמעותית באיכות ההוראה. תלמידים מספרים על שיעורים משעממים, על מורים שאין להם מושג למה הם מלמדים את תחום הידע שהם משובצים בו. הורים מתלוננים על חוסר מקצועיות והתנהלות לעיתים מופרכת מבחינה חינוכית של מורים, ועל היעדר עומק והשקעה בחינוך. ומה נשאר לדור הבא? איזה מודל אנחנו מציבים בפני ילדינו כשאנחנו עצמנו, אנשי החינוך, הפסקנו ללמוד? איך נצפה מהם לפתח אהבת דעת כשהם רואים מסביבם אנשי חינוך שרואים בעבודתם רק מקור פרנסה?

ולכן המצב דורש שינוי דרמטי:

1. יש להחזיר את הרף המקצועי בקבלה להוראה. לא כל מי שלא מצא עבודה אחרת ראוי להיות מחנך!
2. תכניות ההכשרה חייבות לחזור להיות מעמיקות, רלוונטיות, ומשמעותיות, עם דגש על פיתוח מיומנויות חינוכיות ולא רק על ידע דיסציפלינרי שבמשך תהליך מואץ השתלט על ההכשרה.
3. יש לפתח מערך הכשרה מקצועי ייעודי לצוותי הישיבות הקטנות, עם דגש על הבנת גיל הנעורים והכלים להתמודדות איתו.
4. יש להחזיר את הרצינות להכשרה המעשית: התנסות קלינית משמעותית עם ליווי מקצועי צמוד ומדדים ברורים.
5. יש לחזור ללמידה פנים אל פנים בהכשרת מורים. חינוך לא לומדים דרך המחשב. למידה מרחוק = רחוק מלמידה!
6. יש לפתח מסלולי קידום משמעותיים למורים מצוינים, ולתגמל השקעה בהתפתחות מקצועית.
7. צריך להעמיד את איכות החינוך בראש סדר העדיפויות החרדי, גם במחיר של ויתור על שיקולי נוחות ותעסוקה. ״הטובים - לחינוך״.

עלינו להתחיל לענות תשובות מעשיות לשאלות כמו: האם אנחנו באמת רוצים שהדור הבא יהיה טוב? האם בכלל אכפת לנו מהם? כי אם כן, משהו צריך להשתנות, ומהר. מערכת חינוך שמנוהלת על ידי אנשים שאין להם תשוקה לחינוך ולהתפתחות מקצועית היא מערכת שמחשבת את קריסתה לאחור. היא כבר גוססת רק שהיא עדיין לא יודעת את זה.

הרמב"ם כותב שתלמיד חכם צריך להיות "להוט אחר החכמה". לשם אנחנו צריכים לחתור. זוהי קריאת השכמה. אם לא נתעורר עכשיו, אם לא נחולל שינוי משמעותי באיכות החינוך ובאיכות המחנכים, אנחנו עלולים לאבד דור שלם. והמחיר של זה יהיה כבד מנשוא. אז בואו נתעורר, כולנו! העיירה בוערת, חושו אחים!!

בהצלחה!

שניאור

תיאוריית השינוי בקהילה החרדית

1. 

   מתוך תוכנית כנס ב"מכון הישראלי לדמוקרטיה"

   האם מדינת ישראל והחברה הישראלית יכולים לאפשר למצב הנוכחי בקהילה החרדית להימשך?
   
   
   
   להבנתי, המציאות שבה מרבית הבנים החרדים אינם לומדים ברמה מספקת מקצועות כמו אנגלית, מתמטיקה, מדעים ואזרחות, פוגעת משמעותית ביכולתם להשתכר בעתיד, ויש לכך משמעות דרמטית על המשק הישראלי כולו.
   כמו כן, שיעור התעסוקה הנמוך של הגברים החרדים בגילאי העבודה, פוגע מאוד גם בהכנסתן של המשפחות החרדיות וגם במשק כולו, ההכנסות של המדינה מהקהילה החרדית כולה פוחתות ותשלומי העברה והטבות כלכליות לכלל הקהילה החרדית עולים.
   גם אי גיוסם של הצעירים החרדים לצה"ל, מהווה אתגר כלכלי ובטחוני משמעותי למדינת ישראל.
   הילודה הגבוהה יחסית של הקהילה החרדית, מגדילה את העלויות הכלכליות של המדינה, ומשנה מבחינה דמוגרפית את הרכב החברה הישראלית. ככל שגדל חלקה של הקהילה החרדית באוכלוסיה הישראלית, כך האתגרים הנ"ל נעשים גדולים יותר.
   בנוסף, התפיסות של חלק גדול מהקהילה החרדית ביחס לסוגיות של אזרחות, דמוקרטיה, הומניזם וליברליזם, מאתגרים מאוד את היותה של מדינת ישראל מדינת חוק דמוקרטית וליברלית.
   בשל כך, להמשך קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל מבחינה בטחונית, כלכלית וחברתית, נדרשים שינויים משמעותיים בקהילה החרדית, בתחומי החינוך, התעסוקה, השירות הצבאי, והיחס למדינה.
   
   
2. האם יש שינוי בקהילה החרדית?
   
   בעניין זה צריך לערוך להבנתי הבחנה ברורה בין מיומנויות (Skills) לערכים (Values). את הסוגיות של תעסוקה, השכלה, חינוך ושירות צבאי, ניתן להגדיר כמיומנויות, ואת היחס למדינה, לאזרחות, לדמוקרטיה, להומניזם ולליברליזם כערכים.
   בתחומי התעסוקה וההשכלה הגבוהה בקרב הקהילה החרדית ניתן להצביע על שינויים משמעותיים בעשרים השנים האחרונות, גם אם ישנו ויכוח לגבי קצב השינוי והאם הוא מספק. בתחום החינוך, ישנם גם כן שינויים, אבל בקצב הרבה יותר איטי. בשירות הצבאי ההתפתחויות אם ישנן הן איטיות מאוד, וישנן גם נסיגות. זהו ככל הנראה הנושא הכי בוער על סדר היום של החברה הישראלית.
   בהיבט הערכי, נראה שהפער בין הקהילה החרדית לכלל החברה הישראלית הוא גדול מאוד. מחקרים מצביעים על פער גדול בהכרה וקבלה של מרבית הערכים האזרחיים, דמוקרטיים, הומניים וליברליים, בין הקהילה החרדית וכלל החברה הישראלית. נראה שהשינויים בתחומי התעסוקה וההשכלה, לא משפיעים כמעט על שינוי בתחום זה.
   
   
3. האם השינויים בקהילה החרדית מתרחשים בקצב מספיק?
   
   כמדומני שגם האופטימיים בקרב קובעי המדיניות ובקרב חוקרי הקהילה החרדית, סבורים שקצב השינויים בתחום התעסוקה וההשכלה של הגברים החרדים אינם מספיקים, ובוודאי בתחום החינוך והשירות הצבאי. על הפערים בהיבט הערכי, אין למיטב ידיעתי שיח ציבורי, ואין אפילו מי שפועל לשינוי המצב.
   
   
4. מיהו קהל היעד הרלוונטי לשינויים?
   
   ברור שאלו המבקשים להוביל שינוי בקהילה החרדית בתחומים הנ"ל מעוניינים שהוא יתחולל בכל הקהילה החרדית, אולם השאלה הגדולה היא היכן נכון להשקיע את המשאבים המוקצים לשם כך על ידי המדינה והפילנתרופיה.
   כמדומני, שהדעה הרווחת היא שיש להשקיע את מירב המשאבים והמאמצים בקרב "הזרם המרכזי" (Mainstream) החרדי, מפני שהוא זה שיכול להוביל שינוי בכלל הקהילה החרדית. למיטב ידיעתי, ישנו תיעדוף ברור של המגזר הציבורי ושל הפילנתרופיה, לפעילות בקרב המיינסטרים החרדי, בכל התחומים הנ"ל. לתעדוף זה ישנן מספר נימוקים.
   לטענתי, גישה זו היא טעות אסטרטגית. הסיכויים לשינוי בקרב הזרם המרכזי החרדי הם אפסיים, ומדובר בדרך כלל במראית עין של שינוי. בה בעת, מזניחים את השוליים החרדים, שניתן לפעול בהם באופן משמעותי הרבה יותר. בחירה זו משמרת גם את האפליה הקיימת בקהילה החרדית כלפי קבוצות שונות, כדוגמת נשים, ספרדים, בעלי תשובה, עולים, חרדים מודרנים, משפחות חד הוריות וכיו"ב.
   במחקר המקיף של ד"ר לי כהנר על החרדים בציר שבין שמרנות למודרניות, היא מציבה 60% מהחרדים כנוטים לקצה השמרני, ו-40% כנוטים לקצה המודרני. הסיכויים המשמעותיים לשינוי נמצאים להבנתי בקרב הנוטים למודרניות, אבל המאמצים הגדולים נעשים דווקא בקרב הנוטים לשמרנות.
   
   
5. מהי הדרך להוביל שינויים בקהילה החרדית?
   
   השאלה הגדולה והמרכזית היא האם ניתן לגרום לשינויים בכפיה ובאופן דרסטי, באמצעות חקיקה, קיצוץ תקציבים ואכיפה, או שכל שינוי צריך להיעשות בשיתוף פעולה, בזהירות ובהסכמה בצורה תהליכית ארוכת טווח. עד היום, המדינה נקטה בעיקר באופן השני, ונראה שהתוצאות מדברות בעד עצמן.
   האם כפייה תביא לתוצאות שונות? ניתן להעלות כאן סברות שונות, אולם נראה שעד כה כמעט לא ראינו את המדינה פועלת באופן זה, בוודאי לא לאורך זמן.
   שאלה מרכזית נוספת, היא האם השינויים בקהילה החרדית יהיו מלמעלה למטה או מלמטה למעלה? כלומר, האם מנהיגות רוחנית וציבורית היא שתוביל את השינויים, או שהם יתרחשו בהחלטות של הפרטים החרדים.
   מניסיוני במשך למעלה מעשרים שנה, מרבית השינויים בתחום התעסוקה, ההשכלה, השירות הצבאי והאזרחי, החינוך, השימוש באינטרנט ועוד, נעשו בעיקר בבחירתם של יחידים, כשנפתחו לפניהם אפשרויות חדשות, שענו על הצרכים שלהם.
   
   
6. האם ניתן להוביל שינוי בלי שותפים מהקהילה החרדית?
   
   להערכתי, לא ניתן להוביל שינויים בר קיימא ללא שותפים מתוך הקהילה החרדית, וכל ניסיון לכפות שינוי מבחוץ לא יצלח. הקהילה החרדית היא מאורגנת ומנוסה בהתנגדות לשינויים, בוודאי כשהם באים מכפייה חיצונית.
   
   
7. מי הם השותפים הרלוונטיים?
   
   את השותפים מהקהילה החרדית אני מכנה "חרדים ממלכתיים", אלו הם חרדים המאמינים בתפיסת העולם החרדיות וחיים באורח חיים חרדי, לצד תפיסה אזרחית המאמינה בחשיבותה של מדינת חוק, יהודית ודמוקרטית, משגשגת מבחינה ביטחונית כלכלית ומדעית. חרדים אלו מאמינים בשותפות בין כלל חלקי החברה הישראלית באחריות לקיומה ושגשוגה של המדינה, בשוויון חובות וזכויות, בדיאלוג מתמיד לגבי הנקודות השנויות במחלוקת. נראה שישנה הלימה גבוהה בין החרדיות המודרנית לחרדיות הממלכתית.
   
   
8. מה הם צריכים?
   
   "החרדיות הממלכתית" אינה מאורגנת כיום, אין לה ייצוג פוליטי, קולה אינו נשמע, אין לה מספיק קהילות ומוסדות, והיא תלויה במידה רבה במנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית, שמייצגת בעיקר את החרדיות השמרנית.
   הצעד החשוב ביותר הוא אפוא לסייע לחרדיות הממלכתית להתארגן באופן עצמאי, ולהציג אלטרנטיבה ראויה לחרדיות הקיימת. אלטרנטיבה המבוססת על תפיסת של "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", שאפיינה בעבר את הקהילה החרדית בגרמניה.

ועל המלחמות - מחשבות על שירות חרדים בצה"ל

היום יום ראשון של חג החנוכה, מתגייסים החיילים החרדים הראשונים לחטיבת "חשמונאים", זה הזמן לברך אותם בהצלחה גדולה בשירותם הצבאי, ושתהא יציאתם כביאתם.

בהזדמנות זו, אני מבקש לשתף בכמה מחשבות שלי בסוגיית גיוס חרדים לצה"ל.

1. תקופת המתנה - אנו נמצאים כעת בתקופת המתנה וחוסר בהירות מכל הצדדים, בנוגע למעמד החוקי של כלל הצעירים החרדים בגיל גיוס.
   לא ידוע האם הקואליציה הנוכחית תצליח להעביר חוק חדש להסדרת מעמדם של תלמידי הישיבות החרדיות, ומה יהיו הצעדים המעשיים של המדינה וצה"ל לגיוסם של צעירים חרדים במספרים משמעותיים.
   הישיבות והכוללים כבר קרוב לשנה אינן מקבלות תקציב עבור תלמידים בגיל גיוס, וסבסוד המעונות לילדי אברכים עומד להסתיים בקרוב. נשלחו אלפי צווי גיוס, ולא ידוע מה יהיה עם אלו שלא נענו לצווים.
   חלקים גדולים בחברה הישראלית דורשים שהצעירים החרדים יתגייסו לצה"ל, אבל יתכן שסיום המלחמה יגרום לרבים להיות פחות נחרצים בעניין מסיבות שונות.
   בשל כך, אני סבור שלא ניתן להסיק מסקנות מרחיקות לכת מהמספר הנמוך יחסית של מתגייסים חרדים בתקופה הנוכחית, גם למסלולים הייעודיים הוותיקים (נצח יהודה, ח"ץ, תומר, ישיבות הסדר, מכינות קדם צבאיות) וגם לחטיבה החדשה. הרושם שלי הוא שצעירים חרדים רבים ממתינים לראות לאן הדברים מתפתחים והם יושבים בינתיים על הגדר.
   
   
2. הנשק הסודי של המפלגות החרדיות - אינני פרשן פוליטי, ואני לא יודע להעריך כיצד תפעלנה המפלגות החרדיות ויתר המפלגות בקואליציה, על מנת למלא את רצונן של המפלגות החרדיות ולשמור על שלמות הקואליציה והממשלה.
   אני משער שהמועד האחרון למציאת הפתרון הוא הזמן המאוחר ביותר להעברת תקציב 2025, מפני שקשה לי להאמין שהמפלגות החרדיות תוכלנה לתמוך בתקציב כשהנושא הזה לא הגיע לפתרונו.
   נשיא ארצות הברית היוצא ג'ו ביידן, סיפר על שיחה שלו עם ראש הממשלה גולדה מאיר במלחמת יום כיפור, היא אמרה לו שהנשק הסודי של ישראל הוא שאין לנו מקום אחר ללכת אליו. אני חושב שזהו גם הנשק הסודי של המפלגות החרדיות, מפני שמבחינתן זהו נושא שהן אינן יכולות להפסיד בו. אם בקואליציה וממשלה שהן חברות בהן, הן אינן מצליחות להסדיר בחוק את מעמד תלמידי הישיבות ולהחזיר את תקציב הישיבות והכוללים, אין הצדקה לקיומן.
   
   
   
3. קהל היעד השקוף - הרמח"ל בהקדמה ל"מסילת ישרים", מדבר על החשיבות של העיסוק בחכמת המוסר ע"י החכמים, ואז הוא כותב "וְאוּלָם תּוֹלְדוֹת הַמִּנְהָג הַזֶּה רָעוֹת מְאֹד לַחֲכָמִים וּלְבִלְתִּי חֲכָמִים, כִּי גּוֹרֵם שֶׁמֵּאֵלֶּה וּמֵאֵלֶּה יֶחְסַר הַחֲסִידוּת הָאֲמִתִּי וְיִהְיֶה יָקָר מְאֹד לִמְצוֹא אוֹתוֹ בָּעוֹלָם. כִּי יֶחְסַר מִן הַחֲכָמִים לְמִעוּט עִיּוּנָם בּוֹ, וְיֶחְסַר מִן הַבִּלְתִּי חֲכָמִים לְמִעוּט הַשָּׂגָתָם אוֹתוֹ."
   הקהילה החרדית מורכבת מקבוצות שונות ומגוונים שונים, ואני מבקש להתייחס כאן לחלוקה על הציר שבין שמרנות למודרניות, שנחקר באופן מקצועי ע"י ד"ר לי כהנר. עפ"י הממצאים שלה, יש כ-60% מהחרדים שנוטים יותר לצד השמרני, וכ-40% שנוטים יותר לצד המודרני.
   הציבור החרדי הנוטה למודרניות, הוא קהל יעד הרבה יותר מתאים לשרת בצה"ל, ואמנם בישיבות ההסדר החרדיות יש לו נוכחות ניכרת.
   הבעיה העיקרית היא שציבור זה נמצא בייצוג חסר מבחינה פוליטית, הוא לא מספיק מאורגן מבחינת קהילות ומוסדות, וגם בתקשורת החרדית והכללית קולו כמעט אינו נשמע.
   בשל כך, כמעט כל המאמצים, גם של צה"ל וגם של המדינה, מושקעים בשביל לשכנע את המנהיגות הרבנית והפוליטית השמרנית, וכן להיענות לצרכים של החרדים השמרנים, וכמעט לא נעשה כלום בשביל לחשוב מה צריך לעשות על מנת שהחרדיות המודרנית תתגייס.
   
   חשוב להבהיר, החרדיות המודרנית איננה קשורה למה שמדברים כל הזמן בתקשורת על "מי שאינו לומד", זהו סיפור שונה לחלוטין על חרדים שמאמינים בתפיסת עולם של "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".
   
   

לקראת "שירות לכתחילה"

 

בימים אלו, נראה שהמתח בין הקהילה החרדית למדינת ישראל בסוגית שירות חרדים בצה"ל, הגיע לנקודה חריפה במיוחד. 

1. בהיעדר חוק המסדיר את מעמדם של תלמידי הישיבות החרדיות, הופסק בהוראת הבג"צ תקציב הישיבות והכוללים עבור צעירים חרדים בגילאי 18-26. כמה מגדולי התורה והאדמו"רים יצאו במסע התרמה בארצות הברית, בשביל לסייע לישיבות ולכוללים להשלים את החסר, אולם נראה שלכולם ברור שהישיבות והכוללים יתקשו להמשיך לתפקד לאורך זמן ללא תקציב.
2. עפ"י פסיקת בג"צ, בהיעדר חוק הצבא מחויב לשלוח צווי גיוס לצעירים חרדים, בשבוע שעבר הכריז שר הביטחון שהצבא יישלח בזמן הקרוב כמה אלפי צווים. הודעה זו גרמה לגדולי הרבנים והאדמו"רים החרדים לקרוא לכלל הצעירים החרדים לא להתייצב בלשכות הגיוס, צעד שננקט עד כה רק ע"י הקבוצות הקיצוניות ביותר בקהילה החרדית.
3. רבנים חרדים רבים השמיעו לאחרונה את דעתם שגם צעירים חרדים שאינם לומדים תורה, אינם צריכים להתגייס, בשל החשש לפגיעה ברמתם הרוחנית. עמדה זו כמעט לא נשמעה בעבר באופן פומבי, וכעת היא הפכה לעמדה רווחת ולגיטימית בתוך הקהילה החרדית וגם ברמה ההצהרתית כלפי חוץ.
4. צה"ל נערך להקמת חטיבה חרדית נפרדת, עם התאמה של כל תנאי השירות לחרדים, המהלך נעשה בשיתוף פעולה עם הרב דוד לייבל שליט"א מייסד רשת "אחוות תורה", שנחשב לדמות משמעותית בקרב החרדיות המודרנית. מהלך זה נתקל בחשדנות והסתייגות רבה גם בתוך הקהילה החרדית, וגם בכלל החברה הישראלית.
5. על שולחנה של הכנסת נמצא כעת חוק גיוס חדש לאחר קריאה ראשונה והחלת רציפות, לא ברור אם יש סיכוי להגיע בכנסת הנוכחית לנוסח מוסכם שיוכל לעבור בקריאה שניה ושלישית, חוק שיספק מצד אחד את הדרישה מצד החברה הישראלית לגיוס משמעותי של צעירים חרדים, ומצד שני את הדרישה של המפלגות החרדיות למנוע פגיעה בתלמידי הישיבות, ולהבטיח את התנאים הנדרשים לחרדים שיתגייסו לצה"ל.

המציאות העכשווית מדאיגה אותי מאוד, אני חושש שהקיטוב בין הקהילה החרדית והחברה הישראלית יחריף, שהמשבר מול המדינה ומוסדותיה יחמיר, ושהמטרה עצמה של הגדלת שיעור החרדים המתגייסים לא תושג.

איני יודע מה יקרה בסוגיה זו בטווח הקרוב, אבל אני מבקש להציג בקצרה את העקרונות שאני סבור שיש לפעול על פיהם.

1. קהל היעד - הקהילה החרדית אינה עשויה מקשה אחת, ויש בה גוונים שונים על הציר שבין שמרנות למודרניות. הסיכוי לנכונות של החרדים השמרנים להתגייס הם קלושים, גם אם יינקטו כלפיהם סנקציות שונות. אולם בקרב החרדיות המודרנית, ישנה להערכתי היתכנות גבוהה לשירות צבאי, בהינתן שהדברים ייעשו באופן מותאם.
2. הפסקת מימון - הצעד של הפסקת מימון לישיבות ולכוללים, היא אמנם צעד קשה למוסדות ולקהילה, אולם נראה שזהו צעד הגיוני ומוצדק, שעשוי להפחית במידה מסוימת את המתח בין הצדדים, בידיעה שהקהילה החרדית מאמינה בחשיבות לימוד תורה, ומוכנה לממן את לומדי התורה בכוחות עצמה.
3. שירות תחילה - במשך שנים רבות, המדינה תמכה בהשתלבות חרדים בתעסוקה ובהשכלה ובחינוך עם לימודי ליב"ה, ללא קשר לשירות צבאי. כעת כשהמדינה רואה צורך חיוני בהצטרפות משמעותית של חרדים לצבא, נראה שיש מקום לתעדף את הסיוע הממשלתי לתעסוקה ולהשכלה לצעירים חרדים ששירתו בצה"ל, ולהתנות את הסיוע למוסדות חינוך עם לימודי ליב"ה גם בהוראת אזרחות ובחינוך של התלמידים לנכונות לשרת בצה"ל בבגרותם.
4. אקלים תומך שירות - על מנת לשמר על אמונתם, אורח חייהם וזהותם של המשרתים החרדים, חשוב לפעול שהם יחושו אהובים רצויים לגיטימיים ושייכים במשפחתם, קהילתם, חבריהם מוסדות החינוך שהם למדו בהם. זוהי בראש ובראשונה משימה של הקהילה החרדית עצמה, בפרט של החרדיות הנוטה למודרניות. 
5. תהליך - אין שום אפשרות לשינוי נורמה שהשתרשה מאז קום המדינה בבת אחת או בזמן קצר, חייבים להבין שזהו תהליך הדרגתי, שיש לפעול בו בנחישות וברגישות עם שותפים נכונים מתוך הקהילה החרדית עצמה.
6. ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות - כפי שהניסיון בקרב הציונות הדתית מלמד, הדרך הטובה ביותר לשימור אמונתם, אורח חייהם וזהותם של המשרתים, היא באמצעות מסגרות תורניות וחינוכית תומכות, כדוגמת ישיבות ההסדר והמכינות הקדם צבאיות. לשם כך, חשוב שהמדינה תתקצב באופן מיוחד את הקמתם והתפתחותם של מוסדות כאלו בקהילה החרדית.

ישיבת "תפארת בחורים"

מפרוץ המלחמה בעקבות הטבח הנורא בשמחת תורה לא ידעתי את נפשי, ביקשתי לתרום ולסייע לנפגעים ולמפונים ולכל העם ולא מצאתי מספיק דרכים לעשות זאת.

ככל שחלפו הימים, הבנתי שהנושא החשוב ביותר שאני מעוניין ויכול לנסות לתרום בו את חלקי הוא שירות חרדים בצה"ל, אבל לא ידעתי מה בדיוק אני יכול לחדש בסוגיה סבוכה זו.

חשבתי רבות על מה ניתן לעשות בתוך הקהילה החרדית, בשביל לשמור על אמונתם, אורח חייהם וזהותם של המשרתים החרדים. הבנתי שהרבה יותר ממה שהדבר תלוי בצה"ל ובמדינה הוא תלוי בנו כקהילה. אם המשרתים ירגישו אהובים רצויים ושייכים בקהילה, הסיכוי שהם ישמרו על אמונתם, אורח חייהם וזהותם גבוה מאוד. את התובנות השונות שלי בסוגיה, פרסמתי בעיקר כאן בפוסטים רבים.

לפני כמה חודשים, פרסם ידידי הרב אלחנן ניר מאמר נוקב בסוגיה זו, ושם הוא כתב את הפסקאות הללו:

השבוע ישבו איתי שני תלמידים מישיבה ליטאית בירושלים. הם לא יכולים להמשיך לשבת בישיבה כשבחוץ מלחמה, אמרו. כמעט בכל שבוע מגיעים אלי צעירים בני דמותם, עם פניות מעין אלה. התסכול עצום. הם יודעים שהממסד הרבני והפוליטי לא יזוז, ושהוא ימשיך לאחוז ככל יכולתו בנשק הנרדפות המדומה. אך אצל הצעירים הללו שאני פוגש, ורבים אחרים כמותם, הכול מבעבע. ההזדהות עם ההנהגה הרבנית והפוליטית בשפל, הקולות העצמאיים הולכים ומקבלים ביטחון, והם מכירים בכך שהגיוס לצבא הוא חובה, שכן מדובר על "מצווה שאי אפשר לעשותה בידי אחרים".

ובכל זאת, שאלתם בפיהם: הרי כולם מתחלנים שם בצבא, לא כך? לא ולא, השבתי. קראתי לרבים מתלמידינו ששבו כעת משדה הקרב. בזה אחר זה הם הפריכו את ההנחה הזו. לא מתחלנים בגלל הצבא; להפך, הוסיפו, יראת השמיים שלנו וההקפדה על דבר ה' זו הלכה דווקא התחזקו בצה"ל.

כפי שהמכינות, שצמחו בעולם הדתי־לאומי, הפכו להצעה חינוכית משמעותית גם לקהלים חילוניים הולכים וגדלים, כך צריך לקרות כעת עם עולם ההסדר: יש לייצא אותו לעולם החרדי, ולהציע באמצעותו מענים לאתגרי הרוח הנושבת בחוץ. כך יקומו מחלקות הסדר חרדיות, לצד מחלקות ההסדר הדתיות־לאומיות.

הצעירים החרדים שהביעו באוזניי את רצונם להצטרף ללחימה, הם שהעירו בי את המחשבה הזו. הם אינם מעוניינים להתגייס למסלולים החרדיים בצבא, כי אלו נדמים להם כמסלולי בדיעבד מבחינה דתית. אבל את עולם ישיבות ההסדר הם רואים כנבחרת, בייחוד בחודשים האחרונים. הם מלאי התפעלות מתלמידי החכמים שצומחים בישיבות ההסדר ורוצים להיות חלק מהמחלקות הללו.

אסיים במילותיו של תלמיד ישיבה ליטאית בולטת בירושלים, שקרא את המאמר הזה לפני פרסומו וכתב לי בעקבותיו: "זה הזמן להזמין כמה שיותר בחורים חרדים לעולם הישיבות הדתי־לאומי, ולהכיר להם שישנה מעטפת דתית חזקה שיודעת לשלב גם תורה וגם צבא. זה הזמן לתת מענה לנפשות צעירות המבקשות תורת חיים, ולחשוף בפניהם את בית המדרש הדתי־לאומי המובחר והגדוש בהשקפה, ואשר מקיים תורה עכשווית אליה שואף דור העתיד החרדי. הציבור הדתי־לאומי צריך לשדר לנו: שנינו מתרגשים מסוגיות אביי ורבא בנשים ונזיקין, אז למה שלא נסחב יחד גם את המג"א ("מגן אברהם", מפרשני השולחן ערוך) וגם את המאג?"

בעקבות המאמר הזה, הבנתי שהמשימה החשובה היא לנסות להקים ישיבת הסדר חרדית במתכונת המקובלת בציונות הדתית. ישיבה שבה לומדים תורה בשקידה לפני השירות הצבאי, וחוזרים אליה שוב ללמוד תורה לאחר השירות. לשם כך הקדשתי את החודשים האחרונים, יחד עם שותפים שונים לדרך, ואני מקווה שכעת אנחנו קרובים להוציא את הרעיון הזה מהכוח אל הפועל.

אז אם אתם מכירים צעירים חרדים בגיל גיוס, בני תורה, אוהבי ולומדי תורה, המבקשים ליטול חלק בהגנת העם והארץ, אשמח אם תפנו אותם אלינו לישיבת "תפארת בחורים".

לפרטים והרשמה https://www.tbyeshiva.org.il/

שינוי האקלים - על שירות חרדים בצה"ל

ראיון שהתפרסם בעיתון "מקור ראשון" ביום שישי כ"ג שבט תשפ"ד / 2.2.2024
 

גיוס חרדים כיצד?

בעקבות המלחמה, שבה ועלתה לסדר היום הציבורי שאלת השתלבותם של צעירים חרדים לצה"ל, שמענו על התעניינות של חרדים רבים בנושא, ועל גיוסם של כמה מאות חרדים בגילאי 25 ומעלה לשירות צבאי מקוצר.

השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא: האם נראה שינוי משמעותי בגיוסם של צעירים חרדים בגיל 18 לשירות צבאי סדיר? האם נראה עליה בביקוש למסלולים החרדים הקיימים (נצח יהודה, שח"ר, ח"ץ, תומר וכיו"ב)? האם יגדל הביקוש לישיבות הסדר חרדיות (כדוגמת ברקאי, דרך חיים, חדוותא, נצח דוד)? האם יפתחו מסלולים נוספים ומסגרות חדשות שיסייעו לגיוס צעירים חרדים לצה"ל?

לפני כשבועיים התפרסם גילוי דעת של הרב דוד לייבל שליט"א, שבו הוא טוען שבמצב הנוכחי אסור לצעירים חרדים בני 18 להתגייס לצבא, גם אם הם אינם לומדים תורה, מפני שהצבא אינו ערוך לקליטתם, ומדובר בסכנה רוחנית ברורה.

חברי הטוב אליעזר היון פרסם במסגרת "מכון ירושלים למחקרי מדיניות", מסמך מפורט שבו הוא מנתח לעומק את הסוגיה, ומנסה להעריך האם יהיו שינויים במצב הקיים, עם המלצות לצעדים מעשיים.

(קישור למאמר המלא, קישור לתקציר)

היות וגם לי יש ניסיון מסוים בתחום זה, אני מבקש להציג בקצרה את האופן שבו אני רואה את הדברים.

צה"ל מצידו עשה במהלך למעלה מעשרים שנה כל שביכולתו בשביל לגייס חרדים, והוא נקט לשם כך בצעדים יוצאי דופן. הוא קבע כללים מחמירים להפרדה מגדרית, תפילות ושיעורי תורה, כשרות מחמירה, שמירת שבת, ועוד שלל פעולות לטובת המשרתים החרדים, ולמרות זאת לא הצלחנו להגיע למספרים משמעותיים, ובוודאי לא לצעירים חרדים שאינם יוצאים או נושרים או מקבוצות שוליים.

הסיפור המשמעותי ביותר הוא סוגיית הזהות והשייכות של הצעירים החרדים, שחשים זרים ומנוכרים במשפחה, בקהילה, בבתי הכנסת, במוסדות החינוך, בקרב קרוביהם וחבריהם בעבר, וכל אלו גורמים כמובן לצעירים פוטנציאליים לחשוש מגיוס, ולרבים מאלו שהתגייסו להתרחק במידה כזו או אחרת מהקהילה החרדית מתפיסת עולמה ומאורחות חייה.

השינוי תלוי אפוא בקהילה החרדית עצמה, ככל שהיא תדע לגרום לחיילים החרדים להרגיש חלק בלתי נפרד, רצוי אהוב ולגיטימי, כך יש סיכוי שנראה יותר צעירים חרדים מתגייסים, ונשארים בזהותם החרדית.

הממסד החרדי הקיים, המנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית השלטת כיום, מן הסתם לא תתן את ידה לפעולות כאלו. לכן המשימה הזו יכולה להתבצע רק ע"י קהילות חרדיות מודרניות / חדשות, וע"י רבנים כדוגמת הרב דוד לייבל וחבריו. הם צריכים לעשות כל שביכולתם לאמץ את החיילים החרדים ובני משפחותיהם, לתמוך באופנים שונים בשילוב שבין אורח חיים ותפיסת עולם חרדית לשירות צבאי. עליהם להקים מוסדות ומסלולים המשלבים בין לימוד תורה לשירות צבאי, מתוך גישה של לכתחילה.

לגבי הפעולות המעשיות הנגזרות מתפיסה זו, אני מקווה להרחיב בהזדמנות אחרת.

נושא בעול עם חבירו

העם השרוי בציון נמצא מאז שמחת תורה האחרון באבל גדול, על מיטב בניו ובנותיו שנרצחו באכזריות רבה על ידי אויבנו, מאות נוספים נחטפו לשבי חמאס, ועוד אלפים נפצעו. כולנו מודאגים מהעתיד, ממחיר המלחמה שאנו נמצאים ככל הנראה רק בתחילתה. מאות אלפי חיילי מילואים גויסו לחזית, והעתיד נראה לוט בערפל.

בכל עת צרה, שב ומתגלה עם ישראל בסולידריות שלו, בכך שלמרות כל ההבדלים וחילוקי הדעות, ישנה אחווה אכפתיות ועזרה הדדית, וכל אחד ואחת יוצאים מגדרם בשביל לסייע בכל יכולתם, בכל דרך אפשרית.

גם בקהילה החרדית אנו רואים בימים אלו התעוררות מעוררת השתאות, של אנשים ונשים רבים מאוד נרתמים באופנים שונים למען העם והארץ. אנשי זק"א מתמסרים ימים ולילות להגעתם של הנרצחים לקבר ישראל, המוני מתנדבים נרתמים לסייע במשלוחים שונים לחיילים הרבים, אחרים מסייעים לקליטת מפונים מישובי הדרום והצפון, אלו הולכים להלוויות וניחום אבלים של מאות הקדושים, ועוד אופנים רבים ומגוונים של תמיכה ועזרה.

גם מי שאין לו דרך לסייע באופן פיזי או כלכלי, נדרש בימים אלו להיות שותף עם הציבור בצער, בתפילה, בהוספת זכויות למען הצלת והצלחת שלוחינו המוסרים נפשם וגופם עבורנו.

אחד מארבעים ושמונה קנייני התורה במסכת אבות הוא "נושא בעול עם חברו", והרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ג הלכה י"א) כתב שמי שפורש מדרכי הציבור ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אין לו ח"ו חלק לעוה"ב.

הקהילה החרדית הקימה לעצמה חומות הגנה על מנת לשמור על עצמה מכל השפעה שלילית, אולם עלינו להיזהר שהחומות הללו לא יהפכו אותנו לבועה מנותקת, שבה לא נחוש ולא נשתתף בצער הציבור כולו. החשש הזה קיים דווקא אצל אלו שבמהלך חייהם מצליחים להישאר מנותקים ומרוחקים מכלל החברה הישראלית, עליהם לעשות כל מאמץ להזכיר לעצמם את הקשר העמוק שלנו עם כל יהודי באשר הוא, ואת החובה להיות שותפים לאבל ולדאגה ולהרבות בתפילה ולימוד תורה להצלת החטופים, להחלמת הפצועים, לעילוי נשמת הנרצחים, ולהצלחת והגנת הלוחמים.

בעניין זה, חשוב לי לומר כמה מילים על הסוגיה של שירות חרדים בצה"ל, שנמצאת כבר שנים רבות על סדר היום הציבורי. לפני המאורעות הנוכחיים, היה מדובר על חוק חדש שיאפשר לכל הצעירים החרדים להמשיך לדחות את שירותם הצבאי בהסדר "תורתו אומנותו". נראה לי שכל בר דעת מבין שמכאן ולהבא לא יהיה מקום לחוק שימשיך לתת למעשה פטור גורף לצעירים החרדים משירות צבאי. חובת הנציגות החרדית תהיה למצוא את האיזון הנכון, בין הצורך להמשיך ולשמור על עולם התורה החשוב לנו מכל, לבין השתתפות ממשית ומשמעותית של רבים מצעירנו בהגנה על עם ישראל מכל צר ומשחית.

ויהי רצון שתקוים בנו בקרוב נבואת ישעיהו (ס,יח) "לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה".

מחשבות בעקבות המצב

מצאת שבת שמחת תורה, כשהתחלתי להבין את ממדי המציאות הבלתי נתפסת שבה אנו נמצאים נאלמתי דום. הכאב והצער שיתקו אותי עד היום, לא היו לי מילים לבטא את הכאב העצום ואת המחשבות השונות.

היום אחר הצהריים השתתפתי בהלוויתו של סג"ם ינאי קמינקא ז"ל, בנו של ידידי יבלחט"א אייל קמינקא, שנפל בשבת, דומני שעין לא נותרה יבשה במהלך הלוויה וההספדים, תוך כדי ההספדים אף נשמעה התרעת צבע אדום וכל המלווים נשכבו על הרצפה למספר דקות.

למרות הקושי, חשבתי כעת להעלות על גבי הכתב כמה נקודות:

1. השבר - אנחנו עדיין לא מסוגלים להבין את גודל האסון, של הנרצחים, של החטופים, של הפצועים, ושל כולנו. קריסת כל המערכות של הביטחון וההגנה, וגודל התחכום והאכזריות של האויב. ההיקף של האירועים מבחינה מספרית, ועוצמת התכנון והרוע, לא זכורים לנו שנים רבות, והם מעוררים בנו זכרונות לתקופות אפלות בהיסטוריה היהודית והאנושית.
2. האחווה - ברגעים אלו, אנו מגלים מחדש את עומק האחווה והסולידריות של החברה הישראלית, נראה שכולם מחפשים בכל דרך אפשרית מה הם יכולים לעשות למען הנפגעים ולמען ביטחון המדינה והעם. בשעה זו נשכחים כל חילוקי הדעות וההבדלים שמלווים אותנו שנים ארוכות, שהעמיקו עוד יותר בשנים האחרונות בכלל ובשנה האחרונה בפרט. את האחווה הזו נצטרך לזכור ולשמר לעבודה הגדולה שלנו ביום שאחרי המלחמה.
3. מנהיגות - מדינת ישראל והחברה הישראלית נמצאים במשבר מנהיגות, יש לנו את כל הנימוקים המוצדקים לבקש לנו מנהיגות אחרת, אבל כעת זו עת מלחמה וחירום והזמן אינו מתאים לכך. כעת ישנה דרישה אחת בלבד, שאת המלחמה יובילו במשותף ראשי המפלגות הגדולות מכל צידי הקשת הפוליטית, ועד סוף המלחמה לא יובילו שום חקיקה שנויה במחלוקת.
4. החרדים - הקהילה החרדית מתגלה בעת הזאת ברצונה ליטול חלק משמעותי יחד עם כל העם והמדינה, בין אם מדובר בעזרה וגמילות חסדים במגוון דרכים ובין אם מדובר בתפילה ולימוד תורה והוספת זכויות. אני רואה זאת במקום מגוריי, בבית הכנסת, ובאינספור קבוצות וואטצאפ של אנשים מהקהילה החרדית. חשוב להכיר בתופעה הזו ולברך עליה, ולהשאיר את כל הויכוחים ואי ההסכמות ליום שאחרי המלחמה.
5. החטופים - במסורת היהודית שֶּׁבִי הוא הדבר הקשה מכל, ופדיון שבויים היא המצווה החשובה ביותר. הדאגה לשלומם ושחרורם המהיר של החטופים, היא הדבר שצריך לעמוד בראש מעייננו בשעה קשה זו.

מה לנו נרדמים?

במסורת היהודית, חודש אלול הוא זמן לחשבון נפש ולתשובה, לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. זהו הזמן לבחון את מעשינו עד כה, ולקבל על עצמנו דברים טובים לעתיד. בחודש זה נהוג לתקוע בכל בוקר בשופר, וכפי שתקיעת שופר בר"ה באה לרמז "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם" (לשון הרמב"ם הלכות תשובה ג,ד), כך גם נועדה תקיעה זו לעורר אותנו מתרדמת הזמן.

אני מניח שברמה האישית, מרבית האנשים בקהילה החרדית שבה אני חי אכן מתעוררים לבחון את דרכם ולשפר מעשיהם, אולם ברמה הציבורית יש לי תחושה שהציבור החרדי נמצא בתרדמת עמוקה.

בשעה שהחברה הישראלית נמצאת במשבר גדול ועמוק, כשוויכוח חריף על דמותה וצביונה של המדינה ועל סוגיות רבות שנויות במחלוקת, קורע את החברה כולה, יש לי תחושה שמרבית בני הקהילה החרדית בישראל אינם מבינים כלל על מה הסער הגדול הזה, והם סבורים שעולם כמנהגו נוהג, וכמו שעברנו גלים רבים כך נעבור גם את הגל הזה.

בתפיסה החרדית, אנו בסך הכל מבקשים לשמר את המצב הקיים מאז קום המדינה, עם שיפור מסוים בתקציבים ובעמדות הכוח שהמפלגות החרדיות משיגות, בהתאם לגידול בכוחן. החרדים מבקשים בעיקר להמשיך את הדיחוי של "תורתו אומנותו" משירות צבאי למרבית הצעירים החרדים, את הפטור מלימודי ליב"ה ב"ישיבות הקטנות" ולימוד מקצועות ליב"ה מינימלי ב"תלמודי התורה", ואת המודל של "חברת הלומדים" שהתפתח כאן מאז קום המדינה. המפלגות החרדיות עושות את המירב והמיטב לקבל מוקדי כוח ושליטה, ולהשיג תקציבים לטובת בוחריהן.

הציבור החרדי סבור שהסערה הנוכחית אינה ממש קשורה אליו, היא נוגעת לרפורמה במערכת המשפט, שאמנם הציבור החרדי והמפלגות החרדיות תומים בה, אבל הם אינם מובילים אותה. גם הפחד מעליית הימין הקיצוני, והתנהלותם חסרת האחריות של שרים וח"כים שונים, אינה נוגעת לכאורה במישרין לציבור החרדי ולמפלגות החרדיות. לכן בכל פעם שנשמעים קולות כנגד הקהילה החרדית והמפלגות החרדיות, הם סבורים שמדובר בשנאה לא מוצדקת כלפי הזר והשונה.

לתחושתי, החברה הישראלית ברובה הגדול איננה מוכנה להמשיך את ההסדר עם הקהילה החרדית במשך למעלה מ-75 שנים. הסכם הסטטוס קוו שהיה מקובל על מרבית הציבור בעבר, כבר אינו מקובל כיום. להבנתי, יש לכך שתי סיבות שונות.

1. בקום המדינה הציבור החרדי היה מיעוט קטן, וכעת הוא כבר מיעוט גדול שממשיך לגדול בקצב מהיר מאוד. ההשפעה של ההסכמות בנושאים השונים, נעשית אפוא משמעותית הרבה יותר, על הביטחון, על הכלכלה ועל תחושת השוויון הכללית.

2. הציבור הלא-חרדי בקום המדינה היה בעל קרבה גדולה יותר למסורת היהודית, והסכים בקלות יחסית לשמור על פרהסיא יהודית בנושאים כמו שבת, כשרות, נישואין וגירושין, גיור וכיו"ב.

אז אמנם הסערה הנוכחית אולי פחות נוגעת לקהילה החרדית ולמפלגות החרדיות, אבל ההתעוררות של רבים וטובים בחברה הישראלית בנוגע לצביונה ולעתידה של המדינה מכל הבחינות, נוגעת בהחלט להסדרים שבים החברה הישראלית והקהילה החרדית.

אני חושש שהצונאמי עוד לפנינו, שהכעס והתרעומת כלפיי החרדים עוד יגבר וילך, וחוסר ההבנה של החרדים את הסיטואציה עוד עלול להגביר את היחס השלילי כלפיהם.

נראה לי שהמנהיגות החרדית הרבנית והפוליטית ברובה הגדול איננה מבינה את הסיטואציה, ואני מתפלא ומיצר על כך מאוד.

למה החרדים אינם מתגייסים לצה"ל?

צילום:  אורן בן חקון

שוב עולה לסדר היום הציבורי שאלת הדיחוי / הפטור משירות צבאי לתלמידי הישיבות שתורתם אומנותם, סוגיה שעומדת כבר שנים רבות במרכז הקיטוב בין הקהילה החרדית לכלל החברה הישראלית. ועדות רבות עסקו בנושא, תוכניות שונות הוצעו ונוסו, הפגנות ומחאות התקיימו מכל הצדדים וכמובן אינספור ויכוחים.

הצעד הראשון בשביל להתמודד עם אי הסכמה בכל נושא, הוא דיבור פתוח של כל הצדדים על העניין השנוי במחלוקת. כמדומני, שזוהי הבעיה המרכזית בעניין זה, שהטיעונים הנשמעים ברבים אינם משקפים את העמדה האמיתית.

ההסדר הרשמי לדחיית השירות נקרא "תורתו אומנותו", והוא נועד לכאורה לאפשר לצעירים המבקשים לשבת באוהלה של תורה ולהיות תלמידי חכמים, לעשות זאת ללא הפרעה. אולם לגופו של עניין, זוהי רק סיבה אחת מתוך שלל סיבות אחרות.

כידוע, הקהילה החרדית היא מגוונת, ולכל קבוצה בתוכה ישנם מאפיינים שונים, ובהתאם לכך גם הנימוקים של כל קבוצה לאי גיוס שונים מהקבוצה האחרת.

לתועלת הדיון, אני מבקש להציג את הנימוקים השונים שאני מכיר:

1. חשיבות לימוד תורה - זוהי כאמור הסיבה המוכרת מאז קום המדינה למתן דיחוי משירות צבאי לתלמידי ישיבות. באותם ימים דובר על מכסה של 400 תלמידי ישיבות, ומאז 1977 אין שום הגבלה על מספר תלמידי הישיבות. בשנים האחרונות דובר על יעדים ומכסות לגיוס צעירים חרדים, וכמדומני שבפועל היעדים הללו לא מתקיימים. בעבר, היו צעירים חרדים רבים שהתגייסו, וככל שחלפו השנים הציבור החרדי גדל ומספר המתגייסים מתוכו פחת.
2. איום "כור ההיתוך" - במשך שנים רבות שימש צה"ל "כור היתוך" לחברה הישראלית, הוא קיבל לתוכו צעירים מכל הקבוצות בחברה הישראלית, וניסה להתיך אותם לדמות של "צבר ישראלי". כך לדוגמה, רבים מהחיילים הדתיים שהתגייסו לצה"ל, עזבו את אורח החיים הדתי בעקבות השירות. בשל כך, החרדים חוששים מאוד מהגיוס לצה"ל, שיפגע באמונתם ואורחות חייהם של המתגייסים.
3. פריצת החומות - הקהילה החרדית בנתה לעצמה חומות גבוהות, וגם בין הקבוצות השונות בקהילה החרדית ישנן גדרות רבות. השירות בצה"ל, גם בסביבה נפרדת ומותאמת לחרדים, היא במידה רבה פריצת הגבולות הללו, ויש בה איום על הזהות החרדית, בפרט כשמדובר על קבוצות שמרניות ופרטיקולריות.
4. מחיר חברתי - במציאות הקיימת, צעיר חרדי שמתגייס לצבא ומשפחתו עלולים לשלם על כך מחיר חברתי גבוה, באופנים שונים. בקבלה למוסדות החינוך, בשידוכים, במעמד חברתי וכיו"ב.
5. שמרנות - המאפיין החרדי המובהק ביותר בעיניי הוא שמרנות, וממילא הקושי לכל שינוי קטן או גדול. כמובן שאחרי 75 שנים שבהם רוב מוחלט של הצעירים החרדים אינם משרתים בצה"ל, כמעט בלתי ניתן לחשוב על שינוי משמעותי בנושא.
6. התנגדות למדינה - חלק קטן מהקהילה החרדית הוא אנטי ציוני, אינו משתתף בבחירות לכנסת לרשויות המקומיות, ונמנע מקבלת חלק ניכר של תקציבים ממשלתיים ועירוניים. הם כמובן אינם שוקלים בדעתם לשרת בצה"ל. למרות שיתר החרדים אינם מחזיקים בעמדה זו, אבל עדיין הניכור ותחושת הזרות כלפי המדינה והחברה, רווחים בקרב אחוזים גבוהים מהקהילה החרדית.
7. התאמות - גם חרדים שמעוניינים לשרת בצה"ל, למרות כל הסיבות הנ"ל, מצפים שהצבא ידאג לאפשר להם סביבת שירות שמתאימה לאורח חייהם, בצניעות, כשרות, שבת ועוד כיו"ב. עם כל הרצון הטוב של צה"ל, זוהי משימה קשה מאוד למימוש.

איני בא להצדיק את הסיבות הללו, אולם נראה לי שחשוב מאוד להכיר ולהבין אותן לפני כל דיון בסוגיה סבוכה זו.

כל הדיון מתמקד כיום כמדומני בשירות של גברים חרדים, לגבי נשים חרדיות אני חושב שכבר מזמן ישנה הבנה שאין לכך סיכוי, ואפילו לגבי שירות לאומי/אזרחי נראה לי שוויתרו עליהן. חלק ניכר מהסיבות שמניתי, מסביר לדעתי גם את החשש של החרדים משירות לאומי/אזרחי לבנות חרדיות.

אני באופן אישי לא שירתי בצה"ל, בשל היותי תלמיד ישיבה עד גיל 28. מאוחר יותר נטלתי חלק משמעותי בהקמת המסלולים לשילוב חרדים בחיל האוויר, בחיל המודיעין ובזרועות נוספות. שניים מבניי שירתו בצה"ל (במסלולי שח"ר וח"ץ), ואחת מבנותיי שירתה בשירות לאומי.

הציונות ומדינת ישראל - אתגר תאולוגי ואידאולוגי

העימות הנוקב בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, שהעמיק במהלך השנה האחרונה, נשען על הבדלים עמוקים בתפיסות העולם של כל קבוצה. פעמים רבות ניתן במצב של חילוקי דעות להתעלם מהשאלות היסודיות, ולהתמקד בשאלות של כאן ועכשיו, אולם לעתים אין מנוס וצריכים לשוב לאותן נקודות. אני סבור שכעת נידרש כולנו במוקדם או במאוחר לחזור להנחות היסוד, בשביל לבחון את היכולת של כולנו להמשיך ולחיות כאן בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

במשך כ-2,000 שנים, מאז חורבן הבית השני, ליוותה את עם ישראל האמונה בגאולה העתידית. האמונה הזו החזיקה את העם בנדודיו ובתלאותיו, ונראה שהיא זו שגם הביאה אותו לקום ולעשות מעשה לפני למעלה מ-100 שנה, לפעול למען הקמת מדינת ישראל בארץ ישראל.

אולם בין החזון שליווה את עמנו לאורך הגלות, לבין המימוש של התנועה הציונית והקמת המדינה, ישנם פערים גדולים מאוד, שמאתגרים מאוד את האדם המאמין בתורה, בנביאים ובספרות חז"ל. אני מבקש לציין את ההבדלים הללו, כפי שאני רואה אותם:

1. נס משמיים או מהלך עצמאי טבעי - הגאולה שעם ישראל ציפה לה שנים רבות כוללת מהלך שלם שבראשו עומדת דמות מופלאה של משיח בן דוד עם אליהו הנביא, שבאופן מופלא מקבצים את הגלויות, בונים את בית המקדש, המתים קמים לתחייה, ועם ישראל בארץ ישראל הופך למרכז העולם, שכולם נוהרים אליו לעבוד את ה'. החיים בתקופה זו הם מופלאים ומתוארים כיוצאים מגדר הטבע, למרות שבעניין זה ישנם מקורות שונים. לעומת זאת, הציונות והקמת המדינה הם תהליכים טבעיים של אנשים מעם ישראל שמחליטים לדאוג באופנים ארציים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, בלי משיח, בלי אליהו הנביא, בלי בית מקדש ובלי תחיית המתים. זהו שינוי דרמטי מרכזי בין החלום לגאולה, לבין ההתרחשות בפועל.
2. החילוניות - בתנ"ך ובחז"ל ישנה התניה ברורה בין אמונה של עם ישראל בקב"ה ומחויבות לשמירת מצוות לבין מצבו הגשמי של העם, ולכן הגאולה היתה אמורה לכאורה לבוא בזמן שעם ישראל שב בתשובה והולך בדרכי התורה והמצוות. אולם התנועה הציונית והמדינה שקמה בעקבותיה היתה עם רוב חילוני מובהק, ועד היום רוב העם היהודי בארץ ישראל ומחוצה לה אינו שומר תורה ומצוות.
3. מלכות או דמוקרטיה - התקופות הטובות של עם ישראל בארצו, שזכו עם השנים לנוסטלגיה רבה, היו כמובן מלוכניות. גם התיאורים של העתיד עם בוא המשיח, מתוארים כחידוש מלכות בית דוד שבה מולך המשיח. בשל כך, הרעיון להקמת מדינה דמוקרטית שבה העם בוחר את מנהיגיו, ושיש בה שוויון אחווה וחירות, הוא די זר לאדם המאמין. אמנם במרוצת הדורות נכתבו טקסטים תורניים ופרשניים שתמכו ברעיונות דמוקרטיים שונים, אבל עדיין אצל מרבית היהודים המאמינים הציפייה לגאולה העתידית היא במידה רבה ציפייה לעתיד לא דמוקרטי.
4. האוכלוסייה הלא-יהודית - בחזון הגאולי, ארץ ישראל כולה (עם גבולות רחבים הרבה יותר) מיועדת לעם ישראל, ואין בה מקום לעמים אחרים. הנוכחות של לא-יהודים רבים במדינת ישראל ובוודאי של עם פלסטיני, והענקת זכויות אזרחיות שוות ליהודים וללא-יהודים, עשויים להיתפס כסותרים את החזון המובטח.

בשל הסיבות הללו, התנועה הציונית ומדינת ישראל, מאתגרים כבר למעלה מ-100 שנים את תפיסת העולם של מרבית היהודים המאמינים שומרי תורה ומצוות.

ניתן להאריך ולהרחיב אודות הגישות השונות שהתפתחו עם השנים בקרב שומרי תורה ומצוות בשביל להתמודד עם השאלות הללו, אבל באופן כללי נראה לי שישנן שתי גישות מרכזיות:

הגישה הדתית לאומית - אמנם הציונות ומדינת ישראל אינם מימוש מלא של הגאולה המובטחת, אבל הם שלב ראשון בדרך אליה. המינוח המוכר בהקשר זה הוא "אתחלתא דגאולה", והציפייה היא שבהדרגה ישתנו הדברים והחזון הגאולי התנ"כי והחז"לי יתממש במלואו. בשל כך, הם ראו את עצמם שותפים מלאים ושווים לתנועה הציונית ולהקמת המדינה.

הגישה החרדית - אין לציונות ולמדינת ישראל כל קשר לגאולה המובטחת העתידית, למרות הברכה הגדולה שיש בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (ישנם חרדים רבים שגם אינם בטוחים בזה), אנחנו למעשה עדיין בגלות וממשיכים לצפות לאותה גאולה מיוחלת. בשל כך, הם לא ראו את עצמם שותפים לתנועה הציונית ולהקמת המדינה, למרות שבפועל רבים מהם נטלו חלק כזה או אחר בנעשה בה.

אלו היו להבנתי שני הזרמים העיקריים ביהדות האורתודוקסית בקום המדינה, אולם עם השנים חלו שינויים רבים בשניהם. בקרב הדתיים הלאומיים התחזקו להבנתי אלו שסבורים שעלינו להתקדם לשלבים נוספים בגאולה, דבר זה בא לידי ביטוי באופנים שונים, ונראה לי שהדברים והמהלכים של מפלגות "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית" בשנה האחרונה משקפים זאת היטב. גם בקרב החרדים, אנו יכולים לראות כיצד רבים מהחרדים רואים את עצמם כיום שותפים מלאים למדינה, ולהנהגתה ובמידה רבה מאמצים גישות דתיות-לאומיות, למרות שהם אינם מבטאים זאת באופן גלוי.

מן הסתם ישנן עוד גישות לסוגיה זו, ולהבנתי זהו אחד האתגרים החשובים ביותר לעסוק בהם בתוך העולם האמוני הדתי והחרדי.

לקראת שותפות חדשה

מי פה בעל הבית?

צילום: אוהד צויגנברג

הססמה של איתמר בן גביר במערכת הבחירות האחרונות היתה "מי פה בעל הבית", ואני חושב שהיא מתארת היטב את המציאות הנוכחית, מיום הבחירות לכנסת ה-25 ועד היום.

מקום המדינה עד ה"מהפך" ב-1977, היה ברור לכולם שבעלי הבית של המדינה הם מפלגת מפא"י ראשיה ושותפותיה. מפא"י התנהגה באדנות וביטחון מלא בכוחה, ולא הסכימה לשתף גורמים נוספים בשלטון. הניצחון של מנחם בגין ב-1977 והקואליציה שלו עם החרדים, שינו את המציאות, להבנה שהמדינה שייכת לכולם, לימין ולשמאל, לחילוניים לדתיים ולחרדים, לאשכנזים ולספרדים. מאז ועד 2022 היו רוב הקואליציות והממשלות בראשות הימין, אבל היו גם כמה ממשלות אחדות, וממשלות בראשות המרכז או השמאל.

מאז פרסום תוצאות הבחירות בראשית נובמבר 2022, נראה שנכנסנו לעידן חדש. רבים במחנה הימין סבורים כמדומני שהגענו ל"קץ ההיסטוריה" ושמעתה ועד עולם תהיה בישראל ממשלת ימין מלא, בשל המגמות הדמוגרפיות. לכן הם מבקשים לעצמם "משילות" "ריבונות" ועוד ביטויים, שנועדו להבהיר לגורמים השונים באופוזיציה, שהם אינם שותפים במדינה. נראה לי שהדברים נכונים בעיקר על ראשי "הציונות הדתית" ו"עוצמה יהודית" בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן גביר, אבל הם ניכרים גם בשפה ובהתנהלות של רבים מנציגי "הליכוד" והמפלגות החרדיות.

זהו הפחד של תומכי מפלגות האופוזיציה מאז הבחירות, והוא גבר והלך עם הקמת הממשלה וביתר שאת עם ההכרזה על רפורמה במערכת המשפט ועוד שלל חוקים שסותרים את תפיסת עולמם.

האופן שבו הצביעה השבוע הכנסת על החוק לביטול עילת הסבירות, נועד לומר למתנגדי הממשלה והרפורמה מי בעל הבית במדינה, ולהבהיר להם שהם אינם נתפסים כבר כשותפים.

הדיבורים על מעבר לחו"ל, או על הפסקת שירות צבאי וכיו"ב, נובעת מהתחושה של רבים וטובים שארצם שינתה את פניה והם הופכים בה לזרים. אמנם המינוח "דיקטטורה" או דיבור על "מדינת הלכה" או על "סיפורה של שפחה" הוא מוקצן, אבל הוא בהחלט מבטא היטב את הפחדים והחששות, בפרט לנוכח הפעולות שכבר נעשו בחודשים שחלפו מאז הבחירות, בחוקים, בתקציב, ובעוד פעולות שלטוניות רבות.

המשימה המרכזית של הממשלה והקואליציה היא להבהיר למתנגדיהם שהם שותפים מלאים במדינה, לצערי הרב אני לא משוכנע שאכן זהו הרצון של כל חלקי הקואליציה.

גבולות הדיאלוג

כעשרים שנה הייתי מעורב ביוזמות שונות של שיח בחברה הישראלית, בעמותת "צו פיוס", בכתב העת "ארץ אחרת", במכון "שחרית", בתנועת "פנימה", ועוד כהנה וכהנה.

בתקופה הנוכחית, אני מזהה שתי מגמות הפוכות. מצד אחד, אני שומע הרבה אנשים שמצטרפים לדיבור על הצורך בדיאלוג ובמפגש של כלל האנשים מכל חלקי החברה הישראלית, וכל הזמן ישנן התארגנויות חדשות ברוח זו. ומצד שני, אני שומע רבים וטובים שמאוכזבים מכל השיחות הללו, הם אומרים שהמציאות מוכיחה שאין תוחלת בכל הדיבורים הללו, מפני שברגע האמת המנצח פועל בכוחנות לקבוע עובדות בשטח, וכל הדיאלוג מתברר כתרגיל למשיכת זמן בדברי חלקלקות.

אני סבור שאין מנוס מדיאלוג, אבל חשוב להבין שלא כולם יכולים להיות שותפים לדיאלוג. ישנם את אלו שמעוניינים בשותפות, בהסכמה ובפשרות, והם בהחלט חייבים לעשות זאת בדיאלוג, אבל יש גם את אלו שאינם מתכוונים לשותפות הסכמה ופשרה, והם בסך הכל מנצלים את הדיאלוג להרדים את הצד האחר.

אין לי פטנט איך לזהות בין שותפי אמת לבין אלו שעושים זאת למראית עין, אבל יש לי כמה מחשבות בנידון, ואולי בעתיד ארחיב בנידון.

השותפות הנדרשת

באופן אישי, אני מזדהה בדברים רבים עם מתנגדי הקואליציה והממשלה הנוכחית, ואני שותף לחששות מחלק ניכר מהפעולות של גורמים משמעותיים בקואליציה ובממשלה.

בהקשר החרדי, אני חושב שהמפלגות החרדיות טעו בברית המליאה שהם כרתו עם הליכוד בראשות נתניהו, ובפרט בשותפות עם גורמים קיצוניים כמו סמוטריץ ובן גביר ומפלגותיהם.

בסופו של דבר, אם המחנה הליברלי מקווה לחזור ביום מן הימים לשלטון, הוא יהיה חייב למצוא שותפים מתוך הקהילה החרדית, ואת השותפות הזו הוא צריך לעשות בהקדם האפשרי. אנשי המחנה הזה חייבים להבין לעומק את הסוגיות החשובות לקהילה החרדית, ולנסות לגבש נוסח חדש ועדכני של "סטטוס קוו" בענייני דת ומדינה, ובכל הסוגיות השנויות במחלוקת מול הקהילה החרדית (לימוד ליב"ה, תעסוקה, שירות צבאי ו/או אזרחי, הפרדה מגדרית וכיו"ב).

חשוב לזכור, שלקהילה החרדית חשוב בעיקר שיאפשרו לה לחיות את חייה על פי אמונתה ותפיסת עולמה, והיא פחות מעוניינת להכתיב לכלל החברה הישראלית כיצד לחיות.

בעניין זה, פעמים רבות אני מספר על דו-שיח בין דוד בן גוריון לאדמו"ר מצאנז זצ"ל, ששמעתי מפרופ' משה הלברטל. בן גוריון שאל את האדמו"ר: "מה הציפיות שלך ממני?", השיב לו האדמו"ר: "יש מקסימום ומינימום, המקסימום הוא שאתה תחבוש שטריימל, והמינימום הוא שאני אחבוש שטריימל".

ויקהלו על משה ועל אהרן / יתד נאמן

ביום שישי כ"ז בסיון תשפ"ג פורסם בעיתון "יתד נאמן" מאמר תגובה על נאומו של הרב דוד לייבל שליט"א.

אני רואה חשיבות בהבאת המאמר במלואו.

על משמר ההשקפה

"אמר רבי עקיבא, נמשלו ישראל לעוף. מה עוף זה אינו יכול לפרוח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולין לעשות דבר בלא זקנים"

"יתד נאמן" שתק עד כה אך משקבלנו את הוראתם והנחייתם המפורטת של מרנן רבנן זקני הדור שליט"א, יצאנו להדהד את קולם ולהשמיע את דעתם דעת תורה ברמה והתייצבנו לזעוק ולשמש מגביר קול לגדולי דורנו שליט"א, הרואים בדיבורים אלה סכנה קיומית וניסיון לבקוע פרצות בחומות החוצצות בין עולם התורה לעולם החולין וחיי החומר

לפני כשבוע נפל דבר בישראל, באופן פומבי הוטלה פצצה רוחנית לתוככי היהדות נאמנה, בסוגיה הנוגעת לציפור הנפש של עתיד הדור הצעיר. לאורך תקופה ארוכה ביותר, לא היה דבר כגון זה, שיקום רב הנחשב ת"ח המכהן כראש כולל, והרים נס מרד נגד דעתם המוחלטת של מרנן ורבנן זצוק"ל ויבדלחט"א, בשאלות המסורות אך ורק ללשכת הגזית. "לעיני כל ישראל" הוא העניק גיבוי למוסדות שעיני העדה ראו ורואים בהם סכנה רוחנית חמורה והם ביטאו את דעתם ברמה בסוגיות אלו, ובדבריו שלל את סמכות החכמים להכריע בענין זה, והעביר את הסמכות ההכרעה לידי ההורים - ולא לעיני העדה.

מבלי להיכנס לגופה של הסוגיה עצמה, מדובר בהמרדה חמורה שכל מי ששייך להיכלה של היהדות הנאמנה - לומדי התורה שמחזיקים את עמודי העולם לצד עמלים לפרנסתם אך דבקים באורח החיים החרדי - כאיש אחד בלב אחד דוחים בהתקוממות את האמירה המסוכנת והמתגרה בסמכות החכמים. כי בשעה שהיהדות הנאמנה מתמודדת עם צודי נפשות מבחוץ ועם צורך בפתרון בעיות ביית, לא רק שקולו של אותו דובר לא נדם, הוא שופך שמן לתבערה של האש הזרה הבוערת בקצה המחנה.

אבל קריאת התגר המטלטלת, כביכול יש כאן "מחלוקת אחרונים", מרנן גדולי ישראל מחד ואותו רב מאידך גיסא, מהווה מטען נפץ רוחני, רב עוצמה, שהונח ביסודות הבית בנסיון להקים גורד שחקים חדש שקומותיו דוקרות את השמים, כדי שיהווה משכן לתנועת ההשכלה המתחדשת, הבל הפה והבלי הרוח הנשמעים מכיוון הדובר הפעילו אצלנו צופרי אזעקה המשמיעים צפירות עולות ויורדות, כבעת סכנה.

אומנם 'חנוך לנער על פי דרכו', אמנם ישנן שאלות של היחיד המבקשות תשובה בהתאם לצרכים, אבל בכל סוגייה שהיא, אי אפשר להפוך בעיה שמצריכה לעיתים פתרון, לאידיאולוגיה. גם עמלים לפרנסתם, אנשים יקרים החרדים לדבר השם, ידעו את הדרך המובילה למעונם של גדולי ישראל הנושאים על כיתפיהםם השחות את משאו, טורחו וריבו של כל יחיד. אבל גם אם באופן תיאורטי יהיו רבבות הוראות שעה, הוראות מקום והוראות לפרט, זה לעולם לא יהיה שינוי ערכי, השקפתי ואידיאולוגי. זה יהיה מצבור של הוראות יחיד. לא כל אחד יכול לבוא ולפרוץ גדר, ולסלול דרך חדשה, גם אם הוא חושב שהוא רואה רחוק יותר מעיני הנץ של גדולי הדורות הצופיות למרחקים! ומי שיבקש דוגמה לעינים אלו, אל יבקש זאת במקום רחוק. כאשר הגיעו לפתחו של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל סוגיה של "כולל" המשלב לימודי הייטק מיסודו של אותו רב, התרעם ושלל זאת בכל מכל כל וזעק: "שעטנז"! היו, ביניהם מחשובי עם, שתמהו: וכי מה רע שאנשי עמל יחלקו את זמנם עם לימוד תורה? והשיב מרן זצוק"ל: "יש הבדל אם אדם לומד כפי יכולתו, אך כיוון שזקוק הוא לפרנסה לבני ביתו, הוא נהנה מיגיע כפיו, לבין אדם שמקדש את פרנסתו כעיקר וכתוספת לעבודתו הוא גם לומד תורה. קביעת עיתים היא דבר גדול וחשוב וכל השטעטעלאך בישראל היו מלאים בלומדים כאלה, ואת הגמרא, המשנה או ה"עין יעקב" היו לומדים בעין דומעת: "הלוואי וטעם גן עדן זה היה מנת חלקינו כל היום". עלינו לשים לב כי לשון המשנה היא "כל תורה שיש עמה מלאכה", ולא אמרה התורה "כל מלאכה שיש עמה תורה". לקבוע מסגרות ל"מלאכה שיש עמה תורה" - הייטק עם גמרא, זו מסגרת פסולה: ש-ע-ט-נ-ז! - זעק מרן זצוק"ל וכמה רחוקות רואי הם עיני גדול ישראל שצפה אז, את האירוע הנוכחי!

"ויקח קרח". רש"י פרש זאת "לקח עצמו לצד אחד כדי להיות נחלק מתוך העדה לערר על הכהונה". כן הביא את דברי האונקלוס - "ואיתפלג", היינו נחלק מכל העדה להחזיק במחלוקת. לפי רש"י הוא בא לערר על הכהונה, ולפי אונקלוס, כיד להחזיק במחלוקת לשם מחלוקת. במדרש הגדול (קרח טז,א) "אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו". באר בעל הטורים: ויקח קרח בגימ' 'זה מקח רע', שנאמר (קהלת ה,יב) ' יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו' ". ומוסיף בעל הטורים: בגימ' ' עושרו של קרח לרעתו היהלו'. שלוש נקודות היו במערכה של קורח: ערעור על הכהונה, מחלוקת לשם מחלוקת, וממון רב שאיפשר לו לנסות לקדם תנועת מחאה שתגרור ותסחוף את ההמון ותתבע לגיטימציה - כל העדה קדושים - בניגוד להנהגת משה רבינו.

"יתד נאמן" שתק עד כה, כי כמו בכל מאבקיו, ועתה ברוח צוואתו, מורשתו והוראתו המפורשת של רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין זצוק"ל לשליחי צבור, כפי שהעבירם בכנס במלאת עשור להסתלקותו של רשכב"ה מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל באומרו ש"לא עושים שום דבר בלי לשאול", נצרנו את הקולמוס והמקלדת. אך משקבלנו את הוראתם והנחייתם המפורטת של מרנן ורבנן זקני הדור שליט"א, יצאנו להדהד את קולם ולהשמיע את דעתם דעת תורה ברמה והתייצבנו לזעוק ולשמש מגביר קול לגדולי דורנו שליט"א, הרואים בדיבורים אלה סכנה קיומית ונסיון לבקוע פרצות בחומות החוצצות בין עולם התורה לעולם החולין וחיי החומר, ששולטים ברחוב הישראלי. הטשטוש והערפל הם שדה מוקשים ללא שילוט התראה, וחובה לפזרם.

בל נשכח כי אמירות ודיבורים כביכול אינטלגנטים ומתחכמים, או במשמעותם האמיתית דבורי "אויבער חכם", מושכים בחלקלקותם ומסנוורים בסגנונם. גם כשהעיוות והסילוף ברורים לכל השומעים, חובשי ספסלי ביה"ד כמו גם עמלים לפרנסתם שבוודאי אינם מעונינים חלילה להפנות עורף לגדולי הדור, אלא חפצים במטרייתם הסוככת והמגוננת. אולם ההתפעלות מהנוסח האינטלקטואלי ועוד מפי רב, מאלחשת את חוש הזהירותואת המבט הבקורתי הטבעי. מול דיבורי דבש כאלה, האוזן מתמלאת דונג, ו"תופת צופים" הופך לנופת צופים. האדם רואה דברים - אך אינו מתבונן. הוא שומע - אך אינו מקשיב. הוא מבחין - אך אינו מכיר. תבלול מכסה את העין - לא רואים, גבס הקהות ניתך - לא מרגישים, ועל כך גדולי ישראל מתריעים!

אין צורך להאריך בסוגיית מוסדות הממ"ח שמרנן גדולי ישראל זצוק"ל ויבדלחט"א כבר הבהירו אודותיו כי מדובר בממ"ח שערי טומאעה, אך אותו "רב" נותן לו לגיטמציה וצינן את היורה של מאבקם. הרי אין זה סוד שהיהדות הנאמנה מתנגדת לכל נסיון חיצוני להתערב בתכני הלמוד של מוסדות החינוך של צאן קודשים. לא בגלל ש"אתם נכשלתם". גם לו הם, החילונים, היו מצליחים, אפילו מאוד, היינו אומרים "לא" מוחלט! גם אם הנוסחה שלהם היתה המתכון הבדוק ביותר להישגיות מרשימה ולהקניית ערכים טובה, היינו דוחים אותה על הסף. אף אם התוצאות שלהם היו נושמות אויר פסגות, היינו מגיפים את שער הברזל בטריקה ומרימים את גשר השלשלאות שמעל החפיר. היהדות הנאמנה לא נותנת להם לגעת, אפילו לא בזרת קטנה, לא בגלל שהמרשם שלהם מקדיח את תבשילו של העם ועתידו - כפי שאכן מוכח. לא בגלל שמעשי ידיהם טובעים בים של כשלון למודי וערכי. לאבגלל שה"פרות הקדושות" שלהם כבר הובלו לבית המטבחים של התוצאות. היינו מתנגדים, גם אם התוצאות שלהם היו מצוינות. אנחנו מתנגדים שהם יתערבו, כל לא ניתן להם דריסת רגל בחינוך ילדינו בגלל מה שהם ומה שהם מייצגים - ולא בגלל צדקתם או אי צדקתם. לא יעלה על הדעת שהם יקבעו לנו בענינים של צפור הנפש!

משום כך, עד כה, הציבור הכפוף לגדולי ישראל לא פתח להם שער. הכל ידעו כי זו הכנסת הראש לגליוטינה הרוחנית מרצון. כבר הבהיר על כך רשכבה"ג מרן הגראי"ל שטינמן זצוק"ל בהתייחסו בעבר לנסיונות כפייה והתערבות מהאידך גיסא: "גם אם הם יכריחו אותנו ללמוד גמרא, נתנגד! הם לא יקבעו לנו דבר! נתנגד, נסרב ואז נלך ללמוד גמרא". נלחם כי אנחנו חייבים להגות בתורה יומם ולילה, לא בגלל שהם יכריחו! לא תנתן להם שום דריסת רגל. לא ניתן לחתול חוצות מורעב, לשמור על השמנת. כל מה שהם צריכים זה ליצור תלות ראשונית מצידנו ולהניח רגל דקה בתוך מערכת החינוך הטהור החרדי. ההמשך, הם מאמינים, יבוא אחר כך, הרגל גזה. כך היא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה. לסיוע רבני אפילו הם לא ייחלו. על נאום הכשר של ישיבה משולבת בלימודים אקדמיים, אפילו הם לא דימיינו.

"כלום אפשר למסור נכס יקר כזה, לידי אנשים שאינם מאמינים בו ואינם מעריכים אותו, ויש ביניהם שונאים אותו ונלחמים באמונה ובדת" כתב מרן הגר"ז סורוצקין זצוק"ל (הדעה והדיבור, ספר שלישי, סימן ט"ו). "ואני אמרתי לאחד השרים אילו הייתם אנשים ישרים, לא הייתם מקבלים על עצמכם דבר כזה. אילו היו רוצים להטיל עלי, לא הייתי מקבל עלי בשום אופן, כי הנני מאמין בד' ובתורתו, ולא אוכל לתת, ח"ו, חינוך של כפירה לילדים. לא אוכל לתת לאחרים, דבר שאין בעצמי. ואיך אתם, הבלתי דתיים, מקבלים על עצמכם, לתת דבר שאין בעצמכם?" ואם יבוא הטוען "החכם" ויטען כי חפץ הוא להקים מוסד כזה ללא תלות ממלכתית ובמימון פרטי לגמרי, (והרי לשטן חילות רבים ורגלים לדבר שלנושא כזה יימצא מימון ברווח ובשופי). על כך כך הוסיפו ואף חידדו מרנן ורבנן גדולי הדורות זצוק"ל ויבדלחט"א, כי לא רק כאשר מוסדות כאלו יהיו ממלכתיים וכפופים למימסד הכפרני, אלא אף אם תהא זאת יוזמה פרטית ובמימון פרטי, כדוגמת ה"כולל" שהזכרנו, עצם הדבר הוא שעטנז פסול וטרף!

את חומרת הממ"ח כבר הבהיר רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין זצוק"ל באוזני הנהלת 'איגוד מוסדות הפטור', בדברים נוקבים וחמורים לקראת עונת הרישום: "המסייעים לממ"ח, מפסידים את העולם הבא. אפילו מי שמלמד שם תורה שיידע שהוא מפסיד עולם הבא". גם באספת חירום שהתקיימה במעונו ובראשותו, בהשתתפות יבדלחט"א חברי מועצגה"ת הגאון הגדול רמ"ה הירש שליט"א, הגאון הגדול ר"ד כהן שליט"א והגאון הגדול ר"א פילץ שליט"א, שיחד עם מרביצי תורה ואנשי חינוך, התייצבו כולם לדון בדרכי הפעולה מול נסיונות גורמים שונים לפלוש ולהשפיע על חינוך תשב"ר ויצירת מסגרות שאין רוח חכמים נוחה מהם.

באמצעות פיתויים כלכליים למוסדות, מנסים ראשי משרד החינוך על פי מפת דרכים מסודרת, להרחיב את פריסת מוסדות הממ"ח - ממלכתי חרדי, ולצרף אותם לרשימה הארוכה של סוכני שינוי הפועלים בתוככי היהדות החרדית. מאחורי מסווה ההבטחות שלא להתערב בתכנים ועל אף שבחלק מהמקומות זה מקויים בינתיים, מדובר ברצים למרחקים ארוכים שיש להם נשימה ארוכה וזמן המתנה לרגע ה"אמת" שבו ייחשף פרצופם האמיתי. הכוונה כרגע היא להניח מרעום השהייה בהיכלי החינוך הטהור שיתקתק תחת אושיות קיומנו, ולפוצצו ברגע שייבחר על ידם. זהו נסיון להפיל ברשת את עצמאות החינוך החרדי, ומרנן ורבנן שליט"א נקהלו לעמוד על נפשנו.

"אלו הם אנשים שיש להם השקפות אחרות, לא השקפות של תורת אמת", זעק מרן ראש הישיבה זצוק"ל. "המטרה שלהם לשנות את החינוך של התלמידים! צריך לדעת שזה בנפשנו, זה חינוך לא על פי התורה, זה חינוך נגד התורה! הם עושים במסווה כאילו שזה על פי התורה, אבל המטרה היא הפוכה"!

כבר תקופה ארוכה מנסות ממשלות הזדון להניח יד גסה על החינוך הטהור, באמצעות משת"פים מבית. והם אינם חדלים מנסיונות לפלוש למערכת החינוך החרדית כדי "לתת לה כלים" לשלב את בוגריה בחברה פורקת העול. בצמרת מערכת החינוך דיברו אז בקול רם ולא בלחישה על "קידמה ונאורות"שיש להנחיל לחרדים. הם הסתכלו ועדיין מסתכלים על החרדים כעל קבוצת ילידים כביכול פרימיטיבית, שיש לגאול אותם מ"בורותם" ולסייע להם להשתלב בחברה וכך להפוך ילדים יהודים לילדים ישראלים!

לפני יותר מעשור, במכתבו האחרון בחיי חיותו כתב רשכבה"ג מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל על מגמות מחוץ לשלוח יד בפך השמן הטהור של החינוך: "מטרתם בכל מגמות אלו לעשות שינוי הרוח והמהות של הציבור החרדי ולפעול להכניס כל מיני שאיפות אחרות אשר לא שערום אבותינו, ולעשות השתלבות והתחברות עם חיי החילוניות ועם תרבות אנשים חטאים. ועל כן יש לקרוא אל תלך בדרך איתם מנע רגלך מנתיבתם, ועם שונים אל תתערב, אלא אך ורק בדרך המסורה לנו מדור דור".

כבר בי"ח חשון תשע"ה כשהשועלים אך החלו לחבל בכרמים כתב רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל בדם לבו מכתב נוקב. במילים נוגעות ללב,הבהיר בין דבריו: "בזמן האחרון עומדים עלינו כאלה אשר רוצים להצר את רגליהם של החרדים לדבר ד', ורוצים להתערב לנו בחינוך הטהור של ילדי ובחורי ישראל ע"י הקמת מסגרת ממלכתי חרדי וכדו', עלינו לעמוד כחומה בצורה שלא לשנות אפילו כחוט השערה ממה שהי' עד היום וח"ו לא להתפתות אחר דבריהם והבטחותיהם, אשר אחריתה מי ישורנו, ואין בזה שום הוראת היתר כלל. ואלו אשר הצטרפו כבר למסגרת זו עליהם להתנתק ממנה. ובעזה"י נצליח המשיך במסורת החינוך שקיבלנו מאבותינו ורבותינו בלי שום שינוי עד ביאת גואל צדק בב"א. הכו"ח למען הצלת חינוך ילדי ישראל".

עבור היהדות הנאמנה זו שאלה של להיות או לא להיות, לא נוכל "לישר קו" עם אלה המבקשים לכרוך את ההבל סביב צווארנו! הן כור היתוך שמכשיר להשתלבות, חייב להבעיר אש גיהנומית בעלת טמפרטורת היתוך נוראה. במערכת החינוך שלנו, אנחנו דולים את המים שמכבים את הבעירה הזו. זה הרי היפך מוחלט ממה שאנחנו מבקשים להנחיל לילדינו. אם יש להורה שאלות ספציפיות לילד ספציפי, לגדולי ישראל יש תשובות ספציפיות. אז איך יתכן שיהיו פושעי רוח שישתפו פעולה עם מגמות הזדון של מבקשי השינוי? איך יתכן שיהיו חרדים שיפרצו את הגדר וישתפו פעולה עם מגמת ה"ממלכתי חרדי" ויתנו להם דריסת רגל, גם אם זאבי הערבות מבטיחים עם יד על הלב שלא לטרוף את צאן הקודשים? איך יתכן שיתייצב רב לטובת הערב רב?

חז"ל אומרים שאפילו מבנה הגוף וחלאיו, שונים ביהודים ובבני עממין. ההבדל כה תהומי, עד שמרן החת"ס זצוק"ל (על מסכת ע'"ז דף ל"א ע"ב) מתלבט האם אפשר לסמוך על רופאים נוכרים, כיון שאין להם בתי ספר מיוחדים ללמוד חכמת הרפואה. של הגוף היהודי אלא הם לומדים רפואה כללית?! וכי גוף אחד לישראל ולשאר העמים? - תמה מרן החת"ס זצוק"ל. אין ספק שלנער היהודי ולעמיתו הזר יש כוחות נפש שונים. מה שיפה לחינוכו של ילד יהודי, אינו יפה לחינוכו של ילד נוכרי. בהכרח, גם כלי הפדגוגיה והפסיכולוגיה שונים בתכלית. את מה שמתאים לחינוך יהודי, יש לבקש רק מחכמי הנפש שלנו. אי אפשר להעתיק. אלו מקצועות יש ללמד? גם לכך יש לקבל רק את הכרעתם של מרנן גדולי התורה שליט"א. לכן אנחנו נלמד רק תורה, ומה שהכרחי לחיים, על פי קביעתם של מרנן ורבנן שליט"א ורק תחת מרותם. אי אפשר לקבל שום הנחתה מבחוץ, ומי שפותח דלת לפלישה זרה, לעולם לא יינקה. גם אם ישנם מקצועות שצריכים להלמד, זה לא יכול לבוא בגלל שהם דורשים מאתנו או מנסים לפתות אותנו, ולא על פי תכתיבים שלהם, מיידיים או עתידיים. מי שמאמץ את תרבות העמים, תרבותם ופדגוגיותם, אינו יכול לכפות עלינו ואפילו לא לייעץ לנו, ובוודאי לא להיות אחראי עלינו. זה מעוות, זה גם לא יילך. לא חשוב המחיר שצריך לשלם על כך, לא חשוב המחיר שהם מציעים.

אם יש מישהו מההורים שמתפתה חלילה לברק של הצלופן החיצוני המרשרש, עליו לדעת כי הוא מהמר על נפש הילד. "המטרה שלהם היא לשנות את כל העולם החרדי, לעשות מהם 'פרווה' ", הבהיר הגאון הגדול רמ"ה הירש שליט"א בכינוס. "המטרה, חס ושלום לא להוריד את האידישקייט לגמרי, אבל. השטארק-קייט, העוצמה של בן תורה, ה'כי הם חיינו' זה מה שהם רוצים לבטל ולכן צריכים לעמוד חזק-חזק ובזה צריכים ללחום. עם כל הכוח", אמר.

אבל ישנה נקודה נוספת: אין ספק שלא כל ילדי ישראל נועדו לגדלות בתורה שהרי אלף נכנסים ואחד יוצא. במישור הפרטי, לאחר שכל הורה יתייעץ עם מרנן ורבנן עיני העדה שליט"א מה לעשות עם בנו, והוא יקבל הוראה פרטית, הם ינחוהו כיצד ללוות את הנער על פי דרכו. אבל איש אינו מוסמך לגזול מבנו את הסיכוי להיות גדול הדור ולקטוע באיבו את צמיחתו. רשכבה"ג מרן ראש הישיבה הגראי"ל זצוק"ל היה מרבה לצטט את דברי ה"חיי אדם" בהקדמה: "הנה בדור שלי כשהייתי קטן לא עלה מעולם על דעת האב והאם לדאוג במה יתפרנס הבן, רק כל מגמתם היתה שיזכה הבן לתורה ומעולם לא עלה על דעת מי שחננו ד' שיכול ללמוד שיפרק ממנו עול התורה ולהיות שונה ופרש, זה לא עלה על דעת האבות ולא על דעת הבנים".

אף אחד לא יכול להציב את עצמו בקצה מסילת רכבת חייו של הבן שאולי עדיו לגדולות, ולהראות באצבע שמאלה או ימינה ולבצע סלקציה נוראה של "רצח" גדול הדור הבא. מי אינו זוכר את משאו המהדהד של מרן הגרב"מ אזרחי שליט"א במחנה בני תורה, כשהאורות כבויים, הנשמות מוארות והלבבות נפתחים, על מרן הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור זצוק"ל שהתקשה בלימודיו בימי נערותו, אך הוא לא "נכנע" לרצון הוריו שבקשו להוציאו לעבודה אצל הסנדלר. וכאן נמשך התיאור המרטיט מה היה קורה אילו היה נשבר, נכנע ויוצא למלאכת הסנדלרות והופך לבעל בית נכבד, רודף צדקה וחסד, אך כשהיה מגיע מגיע לאחר 120 לבית דין של מעלה, ושם היו מכריזים עליו: "יצחק אלחנן שמאלה", לגיהנום, "יצחק אלחנן רוצח"! "רוצח? הרי הייתי כל ימי רודף צדקה וחסד"? "כן, רוצח! אתה רצחת את רבם של כל בני הגולה רבי יצחק אלחנן"! ובזכות שהתעקש והתגבר על קשייו, הפך לרבם של כל ישראל.

אז מי הרב שיכול לזרוק את בנו שמאלה? מי הרב שיכול לקחת אחריות על מתן לגיטמציה לבית ספר ל"רוצחים"? מי יכול לעמוד בפומבי ולקרוא תגר על מנהיגותם של גדולי ישראל, לערער על הכהונה, להצית מחלוקת לשם מחלוקת, רק בגלל ממון רב שמאפשר לו לנסות לקדם תנועת מחאה שעלולה לגרור את ההמון, ולהציב בחלון הראווה תביעה ללגיטימציה לעיוות, לסילוף ולעוול, בניגוד לדעת משה רבינו.

הסכנה הנוראה היא כאשר רב, ולא נערים, מתייצבים על מקרופון ההרס. הסכנה חמורה שבעתיים כאשר אישים שחזותם לא מעידה עליהם אך זיתם מעיד עליהם, ושמנם שמשמן את גלגלי המהפכה שהם זוממים, עלול לקבל תהודה ופומביות. לכן חייבים בהוראת גדולי ישראל לצלצל באלף ענבלים בפעמוני האזהרה. אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, סוס טרויאני תמיד מסוכן יותר:

עשר שנים נכשלו היוונים בבקיעת החומות הבצורות של העיר טרוייה, עד שמצביאם העלה רעיון: לסגת מהעיר - אך להותיר סוס ענק וחלול ליד חומות העיר, כשבתוכו מספר גדול של לוחמים. הטרויאנים שהיו שיכורי נצחון, הכניסו את הסוס לתוך שערי העיר, ועם לילה נכונה להם הפתעה מביכה. הלוחמים שיצאו מבטן הסוס בחסות החשכה, פתחו את שרי העיר לגייסות היוונים שכבשו טרוייה. זה מה שעלול לקרות גם ביהדות החרדית, לכל רוחבה, אם היא לא תפעל במלוא העוצמה ובמהירות, להדברת הנגע המתפתח.

לאורך ההיסטוריה מוטלים פגרי יוזמות שונות, שמצאו את עצמן מחוץ למחנה. הקמת המוסדות האלה הם הבעייה, אך נוספת עליהם הבעייה של הנסיון לייצר אלטרנטיבה חתרנית למבנה הקיים, ל'באר שחפרוה שרים', לשרים עצמם חלילה. בסייעתא דשמייא זה לא יעבוד והמרד ייכשל כי גם האנשים היקרים העמלים לפרנסתם, אינם חפצים חלילה בהתנתקות. זה צרם גם לאוזניהם, בהיותם חלק בלתי נפרד מהיהדות הנאמנה. "אמר רבי עקיבא, נמשלו ישראל לעוף. מה עוף זה אינו יכול לפרוח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולין לעשות דבר בלא זקנים".

י.נ.

הנכתב היה למראה עיניו של מרן הגר"ד לנדו שליט"א ואמר לפרסם את הדברים.

יתד נאמן יום שישי כ"ז בסיון תשפ"ג