לשם מה לומדים גמרא?

לשם מה לומדים גמרא? השאלה הזו מעסיקה מן הסתם תלמידי ישיבה רבים, והיא נשמעת גם בין כותלי ישיבתנו - ישיבת "חכמי לב"

אני מעביר את השאלה החשובה הזו בחזרה לתלמידים, "למה לדעתכם לומדים גמרא?", אני שומע בדרך כלל תשובות שונות כמו שישנה מצווה ללמוד תורה ושהגמרא מפתחת את השכל ועוד כהנה וכהנה, על המצווה ללמוד תורה אני משיב שניתן לקיים את המצווה בתורה, נביאים, כתובים, משניות, רמב"ם, שולחן ערוך ועוד ועוד. על פיתוח השכל אני טוען שניתן לפתח את השכל בדרכים נוספות.

בשלב זה אני מבקש מהתלמידים שיסבירו לי בקצרה "מהי גמרא?", התשובה המקובלת אצלם היא שהגמרא היא פירוש למשנה, אולם זוהי לכאורה הגדרה משונה שכן על מנת לכתוב פירוש למשנה אין צורך בשאלות וקושיות, הוכחות ודחיות, סברות ראשונות ומסקנות, דרשות מפסוקים, מדרשי הלכה ומדרשי אגדה, קל וחומר וגזירה שווה ועוד.

חז"ל מגדירים שלושה שלבים על מנת שהאדם יהיה תלמיד חכם:

1. לקרות. 2. לשנות. 3. לשמש תלמידי חכמים. 

השלב הראשון זהו לימוד תורה שבכתב, השלב השני הוא לימוד תורה שבעל פה, והשלב השלישי זו היכולת לדון בכל נידון חדש הבא לפנינו ולראות למה הוא דומה ומה דינו. בעבר נעשה השלב השלישי כשהתלמיד שימש בפועל תלמידי חכמים וראה כיצד הם דנים בכל שאלה הבאה לפניהם, אולם בשל הגלות לא תמיד התאפשר לעשות זאת. כאן בא מקומה של הגמרא, היא מכניסה את הלומד לבית מדרשם של אמוראי בבל והוא יכול להקשיב ולשמוע להתבונן ולראות כיצד הם מקשים ומתרצים, מוכיחים ודוחים, מקישים מסוגיה לחברתה ומדין למשנהו, מדמים ומחלקים, סותרים ובונים.

ניתן להמשיל זאת לאדם שהביאו לפניו לאכול ולשתות מכל מעדני העולם, אולם הוא איננו יודע כיצד ניתן להכין את כל המאכלים והמשקאות הללו, עד שייכנס למטבח וילמד את רזי הטחינה והלישה, האפייה הבישול והטיגון ועוד ידע מקצועי רב. המשנה היא כשולחן ערוך לאכילה ומי שלומד אותה ידע הלכה פסוקה, אולם רק מי שייכנס לגמרא ידע כיצד מכינים את הסעודה. זוהי הסיבה שהמשנה היא הספר המסודר ביותר שכתבו חז"ל לעומת בתלמוד בבלי שהוא הספר המבולגן ביותר. זהו בדיוק המראה של המטבח בזמן הכנת המאכלים.

הרמב"ם בפתיחת "משנה תורה" כותב שמי שילמד תורה שבכתב כולה ואחר כך בספרו ידע את כל התורה כולה ולא יצטרך לספר אחר בינתיים, ורבים התקשו בדבריו וכי אין צורך ללמוד תלמוד, אולם למדקדקים בדבריו הדבר פשוט. בהלכות תלמוד תורה פסק הרמב"ם שעל האדם לשלש לימודו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד, הרמב"ם בהקדמתו בא לומר שאת השליש במשנה שמשמעו לימוד תורה שבעל פה ניתן לקיים בספרו, אבל את השליש בתלמוד שזהו שימוש תלמידי חכמים ברור שלא ניתן לקיים בלימוד ספרו.

תלמידים שאינם מעוניינים להיות תלמידי חכמים ודי להם בידיעת ההלכות כמות שהן, ככל הנראה אינם צריכים ללמוד גמרא. אנו מעוניינים בתלמידים שאינם מסתפקים במועט, אלא מבקשים לדעת את הדרך שבה ניתן לדון בכל מקרה חדש הבא לפנינו מתוך ההלכות הידועות לנו.

ההסכמה שבאי-הסכמה

אמש השתתפתי במפגש של קבוצת "חי"ש - חרדים ישראלים" בפייסבוק שהתקיים במרכז "נפגשים" בירושלים, אני מבקש כעת לשתף אתכם בתובנה אחת שלי מהערב הזה.

המשפט ששמעתי הכי הרבה פעמים במהלך הערב היה "אני קורא את דבריך, עם הרבה דברים אינני מסכים, אבל טוב שיש אי הסכמות בינינו". הדברים הללו נאמרו בווריאציות שונות מפי אנשים שונים, ואני חושב שהוא מבטא באופן הטוב ביותר את החידוש שבקבוצה זו.

במפגש אתמול ניתן היה למצוא אנשים מכל הפסיפס המרכיב את הקהילה החרדית בישראל, גברים ונשים, אברכים ועובדים, בעלות מטפחות ובעלות פאות, ישראלים וחוצניקים, מודרנים ושמרנים, בעלי תשובה וחרדים מלידה, בעלי חולצות לבנות ובעלי חולצות צבעוניות, לובשי חליפות וחובשי מגבעות לצד נטולי חליפות ומגבעות, יזמים חברתיים ויזמים עסקיים, צעירים ומבוגרים, ליטאים ספרדים וחסידים, ועוד כהנה וכהנה.

מהו המכנה המשותף שכינס את כולם יחד? נראה שלא היה ניתן למצוא שום נושא שהייתה לגביו הסכמה בין המשתתפים, לא בענייני חינוך ולא בענייני תעסוקה, לא בכלכלה ולא בפוליטיקה, לא במדיניות חוץ ולא במדיניות פנים וכיו"ב.

אני סבור שהמכנה המשותף של כל הנוכחים הוא בשני דברים: 1. אכפתיות 2. סובלנות. 

כל הנוכחים אכפתיים מדברים מסוימים הקיימים במחננו, הם מבקשים להביע את עמדתם בנושאים הללו ולמצוא דרכים לשיפור המצב המצוי לכיוון המצב הרצוי להבנתם. זהו בעיניי דבר מבורך, אבל כמותם ניתן למצוא בקהילה החרדית אלפים רבים.

החידוש הגדול בעיניי בקרב המשתתפים זו היכולת להכיל ולכבד חילוקי דעות, המסוגלות של המשתתפים לא להסכים לעמדת השני ואפילו לכעוס ולהגיב בחריפות כנגד דעות ועמדות שנראים להם שגויות, ויחד עם זאת להמשיך לכבד את אותו אדם ואפילו לראות בו שותף לדרך בדברים שלגביהם יש הסכמה.

אמרו חז"ל "אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות ובאחיות בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל ולא ב"ה מבית שמאי ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר (זכריה ח) האמת והשלום אהבו" (יבמות יד,ב). נדמה לי שמאמר זה יכול לשמש המוטו של קבוצה זו.

המנהיג שלא שתק

היום חל יום השנה ה-14 לפטירתו של הגרא"מ שך זצ"ל, ואני מבקש לציין את הדבר שאני סבור שעל כולנו ללמוד ממנו.

מנהיגותו של הגרא"מ שך נידונה רבות, יש הדורשים לשבח את עמידתו ללא חת בכל תחום בענייני הציבור החרדי ואת הצלחתו ללכד את הציבור הישיבתי-ליטאי תחת מנהיגותו, ויש הדורשים לגנאי את מאבקיו החריפים בכל מי שלא יישר קו עם עמדתו בנושאים שונים. 

בשנים האחרונות, בעקבות הפילוג הפנים-ליטאי נטושה המערכה סביב מורשתו והמשך דרכו של הגרא"מ שך. אני מבקש להתייחס כאן לעובדה יוצאת הדופן שהגרא"מ שך הביע בכל תחום ונושא את עמדתו ברבים, הוא נאם בכל מקום וכתב מכתבים ומאמרים שהתפרסמו בכל פעם ברבים. הדברים מתועדים בעיתונות התקופה ובסדרת "מכתבים ומאמרים". העיתונאי אבישי בן חיים בעבודה מצוינת הראה בספרו "איש ההשקפה" כיצד הייתה לגרא"מ שך עמדה ברורה בכל נושא. 

לצערנו, קשה לראות המשך לדרך זו בכל המנהיגות הרבנית-ליטאית בת ימינו, גדולי התורה נמנעים מלהביע באופן ברור וגלוי את עמדתם בכל נושא בחיי הכלל והפרט. רבים אמנם מדברים בשמם בתקשורת ובפוליטיקה החרדית, אבל קשה לראות כאן משנה ברורה ומוסמכת. לא נראה לי שאבישי בן חיים יוכל לחזור על המהלך עם הגרי"ש אלישיב זצ"ל או עם הגראי"ל שטיינמן והגר"ח קנייבסקי שליט"א. 

המקרה האחרון שזכור לי של גדול בתורה שפרסם דברים ברבים הוא של הגרמ"ה הירש ראש ישיבת "סלבודקא" שפרסם לפני כשנה מאמר אודות לימודים אקדמיים לחרדים, אבל כמדומני שזהו היוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל.

"כולל אברכים" כדרך חיים, היתכן?

אני מבקש לקיים כאן את עצת חז"ל על הפסוק "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" כדעת האומר "ישיחנה לאחרים" (יומא עה,א)

לפני למעלה מעשר שנים התחלתי לעסוק בשילוב של צעירים חרדים בעולם העבודה, עבדתי ב"תבת" בג'וינט-ישראל בפיתוח וניהול תכניות תעסוקה, הייתי שותף בהקמה של קרן ק.מ.ח. ו"ידידות טורונטו" לסיוע כלכלי לסטודנטים חרדים, פרסמתי מאמרים והרציתי בנושא בבמות שונות והייתי מעורב במחקרים וניירות מדיניות רבים. בשנים הללו נטלתי חלק משמעותי בהשתלבות חרדים בהכשרות מקצועיות ובלימודים אקדמיים, בצה"ל ובשירות האזרחי, כדרך לכניסה לעולם העבודה ולפרנסה בכבוד. במבט לאחור נראה שחל שינוי משמעותי בתחום זה, המסלולים השונים של תעסוקה אפשרו לאלפי צעירים חרדים למצוא את דרכם לעולם העבודה, ולמרות הקשיים השונים נראה שהמהלך ממשיך ומתרחב.

לאורך השנים, היה ברור לי שקהל היעד המרכזי של התכניות השונות הם אלו שמטבעם נועדו ללכת בדרכו של שבט זבולון, לעמול לפרנסתם ולתמוך בשבט יששכר הספון באוהלה של תורה. נראה שברוב המקרים אלו שפנו ללימודים מקצועיים ואקדמיים, לצבא ולשירות האזרחי ולעולם התעסוקה, לא השתייכו לשכבה הגבוהה של תלמידי הישיבות והכוללים שעשו חיל בלימוד תורה. בכל מקרה של אברך ת"ח שפנה לעולם המעשה, היה מדובר במקרה מיוחד ובמניעים מיוחדים.

כעת אני מבקש לייחד את הדיבור דווקא על שבט יששכר, כלומר על אלו שמטבעם מתאימים לשקוד על לימוד תורה והרבצתה. במשך עשרות שנים עולם הישיבות התרחב והתפתח וכל תלמיד חכם צעיר השתלב במוקדם או במאוחר במשרה תורנית כלשהי, כראש ישיבה, ר"מ, משגיח רוחני, רב, דיין, מהדיר ספרות תורנית, מרצה, משיב וכיו"ב. באותם שנים מרבית בוגרי עולם הישיבות היו מהקהילה הליטאית, הם הרביצו תורה גם בישיבות של הציונות הדתית, בישיבות חסידיות, בישיבות ספרדיות, בתנועת התשובה ובמסגרות נוספות. מאוחר יותר, הציונות הדתית העמידה רבנים מתוכה, גם הציבור החסידי והספרדי הצמיח תלמידי חכמים משלו, המשרות התורניות בעולם הרבנות והדיינות כבר אוישו ולמרות הגידול הטבעי של הישיבות והכוללים זמן ההמתנה למשרה תורנית התארך יותר. לאור זאת, ההתפתחות של ישיבות שונות לנושרים עם אברכים הלומדים בחברותא עם בחורים, וכן מיזמים שונים של חונכות לילדים נערים ובחורי ישיבות, סיפקו לאברכים רבים תחליף למשרה תורנית רגילה. כך גם המיזמים השונים של "עוז והדר" "שוטנשטיין" "חברותא" "מתיבתא" "דרשו" וכדו', כך גם מפעלי ה"קירוב" של קרן וולפסון כדוגמת "נפש יהודי" ועוד. למרות זאת, בעשור האחרון כמדומני שהגענו גם במסלולים החדשים לרוויה גדולה במשרות תורניות, והסיכוי של אברך מן השורה ואפילו אם הוא עשה חייל בלימודו לקבל משרה תורנית עומד להערכתי על פחות מ-10%. הנתונים האחרונים שראיתי בנידון, סיפרו על 12,000 אברכים מעל גיל 45, ואין ספק שהמספר יכפיל וישלש את עצמו בשנים הבאות.

השיח סביב תעסוקת גברים חרדים, נסוב בדרך כלל סביב הסוגיה הכלכלית. יש שמדברים על מצוקת המשפחה החרדית ויש שרואים את המשמעויות הרחבות של כלכלת ישראל בשיעורי תעסוקה נמוכים. אני מבקש להתעלם בדיון זה לחלוטין מהמרכיב הכלכלי, למרות שגם הוא משמעותי בנידון זה.

למיטב הבנתי, האדם בטבעו מבקש להעניק לאחרים מתורתו, ככל שתורתו רבה יותר כך שאיפתו ללמד גדולה יותר, זוהי גם התפילה שלנו בכל יום "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד". המצב הנוכחי מאפשר רק למתי מעט לממש את היעוד הזה, וגם אז לא בהכרח שיהיו אלו הטובים ביותר, שכן הדבר תלוי פעמים רבות בקשרי משפחה ו/או ביכולת לגייס תלמידים ו/או תורמים. זהו מצב לא טבעי ולעניות דעתי גם לא מעשי. בשל כך, רבים מהאברכים המבוגרים עלולים לאבד את חדוות הלימוד שלהם ולראות במצבם אילוץ וחוסר ברירה.

עד כה, תלמיד טוב בישיבה ובכולל ראה את עתידו במשרה תורנית כזו או אחרת, אולם כעת כל מי שעיניו פקוחות והוא רואה נכוחה יודע שסיכוייו להגיע לכך הם נמוכים. האם ניתן יהיה להמשיך בדרך זו במתכונת המקובלת? בעבר, אם ראית אברך בן 45 יכולת להסיק או שהוא איננו מתאים למשרה תורנית או שהוא העדיף לשקוד על לימוד תורה לשמה ולוותר על משרה כזו, אולם כיום עליך להסיק שהוא ראה חייל בלימודו ולכן לא פנה לעולם המעשה אולם אין לו את הקשרים שיזכו אותו במשרה הנכספת.

לצערי הרב, אני סבור שכל המיזמים הרבים והחשובים הנוגעים לתעסוקת חרדים אינם עונים על המצוקה הזו. דומני שבעיה זו מצריכה חשיבה שונה לחלוטין, על המבנה של עולם הישיבות והכוללים בימינו, אולם אין לי עדיין את היכולת לשרטט אפילו קווים כלליים למבנה זה. אני חושש שהתעלמות ממציאות זו, עלולה להיות הרת אסון בהיבט הרוחני.

המחשבות הללו טורדות את מנוחתי רבות בחודשיים האחרונים, אולם לרגל יום השנה ל"חזון איש" והגרא"מ שך מנהיגי הקהילה הליטאית בדורות האחרונים ראיתי צורך לשתף בהם גם אתכם.

האם צל הרים נדמה לי כהרים?

מהו "רצונו של מקום"?

במסכת ברכות נחלקו ר' ישמעאל ור' שמעון בר יוחאי בדרך הראויה בין הצורך ללמוד תורה לבין הצורך לעסוק בענייני העולם הזה.

"ר"ש בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' (ישעיהו סא) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' (דברים יא) ואספת דגנך, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' (דברים כח) ועבדת את אויביך וגו' " (ברכות לה,ב)

דברי רשב"י תמוהים מאוד, שהרי הפסוק "ואספת דגנך" נכתב במפורש בזמן שעם ישראל שומר את התורה, כפי שאנו אומרים כל יום בקריאת שמע, "וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". פסוקים אלו נאמרו כשעם ישראל שומר את המצוות אוהב את ה' ועובד אותו בכל ליבו ונפשו, כיצד אם כן ניתן לומר שזהו מצב שישראל אינם עושים רצונו של מקום?

למדנו מכאן דבר נפלא, "רצונו של מקום" איננו מסתכם בשמירת תורה ומצוות מליאה, היות והקב"ה מצפה מאיתנו לדבר מה גדול יותר. לא נאמר כאן שעם ישראל איננו מקיים את "ציוויו" של הקב"ה אלא את "רצונו", כלומר שעם ישראל איננו מנסה להבין מתוך המצוות את רצון ה' ולעשות אותו. במצב כזה, אין תביעה כלפי עם ישראל והוא באמת זכאי לכל הברכות הרגילות, אבל רשב"י מלמד אותנו שיש מצב גבוה יותר מזה שבו עם ישראל מוגדר "עושה רצונו של מקום" ואז הוא זכאי לברכות גדולות יותר כפי שנאמר על ידי ישעיהו הנביא.

זהו לדעתי מסר חשוב מאוד עבורנו, שגם לאחר קיום כל התורה והמצוות לפי הספר עדיין עלינו לחפש מהו רצון ה', כמדומני שזהו הציר המרכזי שסביבו סובב הרמח"ל בספר "מסילת ישרים".