חפש בבלוג זה

יום רביעי, 14 ביוני 2017

שלוחי דרבנן או שלוחי דידן

הפאנל בכנס "קוראים לסדר"
בכנס "קוראים לסדר" שהתקיים השבוע על התקשורת החרדית, הגדיר אחד מאנשי התקשורת החרדים באופן תמציתי את השוני בין העיתונות המפלגתית החרדית כדוגמת "המודיע", "יתד נאמן", "המבשר" ו"הפלס", לבין אתרי האינטרנט החרדים כמו "כיכר השבת" ו"בחדרי חרדים".

העיתונות המפלגתית נועדה ללמד דעת את הציבור, להעביר לו את דעת המנהיגות הרבנית ואת נקודת הראות של הנציגות הפוליטית החרדית בסוגיות שונות. בשל כך, בעיתונות המפלגתית הנציגות החרדית תמיד צודקת, ויש רק לספר על פועלה ולשבח אותה על עמידתה על זכויות הקהילה החרדית ברוחניות ובגשמיות.

אתרי האינטרנט החרדים נועדו לשקף לציבור את הלכי הרוח בקהילה החרדית, הם עושים כמיטב יכולתם לקלוע לטעמם של הקוראים ולבטא את העמדה הרווחת בציבור, ביחס להתנהלות נציגי הציבור החרדים ובנוגע ליתר הסוגיות העומדות על סדר היום בחברה הישראלית בכלל ובקהילה החרדית בפרט. אין להם כוונה לחנך את הציבור, אלא להתאים את עצמם אליו.

בדומה לאמירה המפורסמת שהתקשורת הכללית מדווחת מה קרה והתקשורת החרדית מדווחת מה שהיה צריך לקרות, ניתן לומר אפוא שהאתרים החרדים מבטאים את מה שהציבור החרדי חושב בעוד שהעיתונות המפלגתית מבטאת את מה שהוא צריך לחשוב.

כמדומני שבתווך שבין העיתונות המפלגתית לאתרי האינטרנט, עומדים העיתונים הלא-מפלגתיים וערוצי הרדיו החרדיים. הם משלבים בין הרצון להוביל ולהשפיע על דעת הציבור בעניינים שונים, לבין הצורך להתאים את עצמם לדעה הרווחת בציבור, בעיקר בכדי להיות רווחיים ולהצדיק את קיומם הכלכלי

ההבדלים הללו, מתארים כמובן את התהליכים בקהילה החרדית במהלך השנים האחרונות. העיתונות החרדית המפלגתית ממשיכה מסורת של עשרות שנים, העורכים והכותבים בה הם ברובם הגדול בעלי ניסיון עשיר והשקפת עולם סדורה, וקהל הקוראים העיקרי הוא ככל הנראה מבוגר יחסית. אתרי האינטרנט החרדים הם חדשים ומתפתחים כל הזמן, אנשי התקשורת שמובילים אותם הם צעירים חרדים חרוצים ומוכשרים בעלי הבנה בפרסום ויחסי ציבור, שרובם חף ממשנה אידאולוגית סדורה ומדחף להשפעה ציבורית כזו או אחרת, וקהל הקוראים באתרים אלו הוא מן הסתם ברובו הגדול מהדור החרדי הצעיר. 

השינוי המתואר איננו נעלם מעיני המנהיגות הרבנית החרדית ומעיני הנציגות הפוליטית החרדית, בכנס הנזכר סיפרו חמשת הדוברים - כולם בעלי ניסיון רב במרחב הווירטואלי - שכל המנהיגות הרבנית והנציגות הפוליטית נמצאת כיום בקשר מתמיד עם העורכים והכותבים באתרי האינטרנט החרדים ובתקשורת הכללית. אחד המשתתפים בכנס, הגיע לעסוק בתחום זה בתור נציג ועדת רבנים שנועדה לפקח על הנכתב באתרים אלו.

השאלה הגדולה בעיניי היא: האם השינוי שהתחולל בתקשורת החרדית עתיד להתרחש גם במגרש הפוליטי? במשך עשרות שנים נבחרו נציגי המפלגות החרדיות בכנסת וברשויות המקומיות, על ידי המנגנונים המפלגתיים הפנימיים ובגיבוים של גדולי התורה. הציבור לא היה מעורב בבחירת נציגיו, ופעל על פי הכלל של "ועשית ככל אשר יורוך", כשהאמירה המקובלת בקהילה החרדית היא שלאדם חרדי יש זכות הצבעה ולא זכות בחירה.

הדעת נותנת, שלאחר שלדעת הציבור יש משקל בקביעת סדר היום הציבורי, הדבר יבוא לידי ביטוי גם במישור הפוליטי. אם נתבונן על מערכות הבחירות האחרונות לא נראה לי שנמצא רמז לשינוי, ואדרבה בבחירות לרשויות המקומיות היו פעמים שכלל לא התקיימו בחירות בבני ובמודיעין עילית והציבור לא השתמש גם בזכות ההצבעה, אולם עדיין קשה להסיק מכך שמה שהיה הוא שיהיה.

יש לציין שכבר לפני למעלה מעשור נערך סקר בעיתונות החרדית הלא-מפלגתית על האנשים שהציבור החרדי מעוניין לראות כמייצגיו בכנסת, כמובן שהיה מדובר בתרגיל תקשורתי בלבד תחת המוטו "אמר רבי יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור" (ברכות נה,א), אבל ההיענות הגדולה של הציבור מלמדת לדעתי על כך שהרעיון לשיתוף הציבור במהלך בחירת הנציגים מחלחל אט אט. יתירה מכך, באתרי האינטרנט החרדיים נערך בשנים האחרונות סקר אודות תלמידי החכמים שיתפסו בעמדת הנהגה ציבורית, וגם כאן נראה שהציבור בחלקו הגדול לא נרתע מלהשיב לסקר.

במידה ואכן יתחולל שינוי בתהליך בחירת נציגי המפלגות החרדיות, ניתן לשער שהדבר ישנה באופן משמעותי גם את צורת עבודתם ואת סדרי העדיפויות של הנושאים שהם עוסקים בהם.

יום ראשון, 11 ביוני 2017

בין יזם חברתי למנהיג אזרחי

אם נשאל אדם חרדי ברחוב "מיהו מנהיג בעיניך?", הוא יבחר מן הסתם בשמו של רב גדול בתורה או של אדמו"ר מסוים. אם נזכיר לו את שמם של פוליטיקאים ואנשי ציבור חרדים ונשאל "האם הם מנהיגים?", אני משער שתשובתו תהיה במרבית המקרים שלילית לחלוטין. עם כל הכבוד וההערכה בציבור החרדי לנציגיו בכנסת וברשויות המקומיות, הוא איננו רואה בהם מנהיגים. לאור זאת המונח "מנהיגות אזרחית חרדית" הוא לכאורה אוקסימורון, אם אנחנו מדברים מנקודת הראות החרדית, והוא רלוונטי רק לצופה מבחוץ, שבהחלט יכול לזהות בנציגות הפוליטית החרדית או בפעילים חברתיים חרדים מאפיינים של מנהיגות. השאלה שאני מבקש להציג היא: מהם הפרמטרים שלנו להגדיר פעיל חברתי או פעילה חברתית כלשהי בכינוי "מנהיג אזרחי"?

היזמות החברתית בקהילה החרדית, היא מאבני היסוד של הקהילה החרדית בישראל במשך עשרות שנים. אלפי מוסדות החינוך החרדים, ארגוני החסד והרווחה בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, הגמ"חים הרבים, ועוד מגוון עצום של עמותות ארגונים ומוסדות בתחומים רבים - הם כולם פרי יוזמתם ומרצם של יזמים חברתיים מתוך הקהילה החרדית שזיהו צורך מסוים ופעלו למצוא לו מענה. מבחינה זו היזם החברתי החרדי שמתחיל את דרכו כיום איננו עושה שום דבר חדש; הוא הולך בדרך שהלכו בה אלפים רבים לפניו במשך כל שנות קיומה של הקהילה החרדית.

השאלה שצריכה להישאל כעת היא הפוכה: "מה יום מיומיים? מה גורם לגורמים מחוץ לקהילה החרדית לזהות כעת משהו שכבר קיים בקהילה החרדית מראשיתה?". בנקודה זו ברור שהתשובה קשורה לתהליכים המתרחשים בעשורים האחרונים בקהילה החרדית ומעוררים עניין רב בקרב הצופים מבחוץ. השינויים בתחום התעסוקה, ההשכלה הגבוהה, השירות הצבאי, השירות האזרחי, החינוך, המקצועיות ועוד מגוון תחומים חדשים ומתפתחים בקהילה החרדית, זוכים לעניין רב ולהבלטה בקרב קובעי המדיניות בישראל ובקהילת החוקרים, ולכן זוכים היזמים החברתיים בתחומים אלו לתשומת לב מיוחדת.

נמצא אפוא שהחידוש העיקרי איננו בעצם היזמות החברתית, אלא בתחומים שבהן היא עוסקת. כיום ניתן למצוא יזם חברתי חרדי בתחום של מציאת עבודה לגברים חרדים, בסיוע למשפחות חד הוריות חרדיות, בהוראת תורה לסטודנטים חרדים ועוד כיו"ב. האם ובמה שונים היזמים בתחומים אלו מהיזמים הוותיקים בתחומים המסורתיים? האם יש סיבה לראות ביזמים החברתיים בתחומים החדשים "מנהיגים אזרחיים"? התשובה לשאלה זו נמצאת לדעתי בכללי המשחק שעל פיהם פועלים היזמים החברתיים, ומכאן תיגזר הקביעה האם יש כאן יזמות חברתית גרידא או "מנהיגות אזרחית".

היזמים החרדים (כמו הנציגות הפוליטית החרדית) אינם מגיעים ברוב המקרים משדרת תלמידי החכמים בקהילה החרדית, אלא הם בדרך כלל אנשים שלא הצטיינו בלימוד, ידיעת והבנת התורה גם בתקופת לימודיהם בישיבה. ככאלו הם אינם מתיימרים להביע עמדה ערכית ונורמטיבית על השאלות העומדות על סדר היום החרדי. בשל כך ההסדר הברור והמוסכם לאורך השנים היה שהיזמים הם בסך הכל קבלני ביצוע של המנהיגות הרבנית, שהיא הקובעת את האידאולוגיה השלטת, ואשר על כן כל יוזמה ציבורית ברמה המקומית או הארצית צריכה להיעשות בברכת הדרך של הרבנים. הדברים הללו נכונים שבעתיים כשמדובר בנשים חרדיות המבקשות להוביל יוזמה חברתית כלשהי.

כשמדובר ביזמות חברתית בתחומים חדשים הדברים נעשים מורכבים יותר, שכן הרבנים עצמם אמביוולנטיים מאוד בנוגע למהלכים חדשים, והם חוששים לתת את ברכת הדרך בגלוי משום שגם היזמים החברתיים חשודים בכוונותיהם, במטרותיהם ובאופן פעולתם.

כאן אני רואה את הדילמה הגדולה של אותם יזמים חברתיים: האם לפעול בכללי המשחק הישנים ולנסות בדיפלומטיה סבלנית ובצעדים זהירים וקטנים לפעול בברכת המנהיגות התורנית, או שבשל המציאות המורכבת אין מנוס מקביעת כללי משחק חדשים, שבהם יש ליזמים צעירים היכולת להשמיע קול עצמאי ושונה שעוסק גם בהיבט הערכי והנורמטיבי ולא רק בפן הביצועי?

השאלה הזו היא המבדילה בעיניי בין "היזם החברתי" החרדי לבין "המנהיג האזרחי" החרדי, והיא יוצרת למעשה מתח פנימי עמוק בתוך קהילת היזמים החברתיים עצמם. שכן היזם החברתי המבקש לצעוד בדרך שבה פעלו דורות של יזמים חברתיים חרדים לפניו, גם אם בתחומים חדשים יחסית בקהילה החרדית, רואה במנהיג האזרחי איום ממשי שיגרום לשבירת כלים עם המנהיגות הרבנית הנוכחית ומול יתר מוקדי הכוח החרדיים הוותיקים, כדוגמת הנציגות הפוליטית וכלי התקשורת החרדים.

בנקודת הזמן הנוכחית אני סבור שהוויכוח סביב השאלה המרכזית הזו ילך ויגבר, והיזמים החברתיים יחזקו את יחסי הגומלין שלהם עם המנהיגות הרבנית והנציגות הפוליטית הנוכחית, לעומת המנהיגים האזרחיים שיפעלו באופן רחב וגלוי יותר ללא תמיכת הרבנים והנציגות הפוליטית, ולעתים אף חרף התנגדותם. באופן אישי אני סבור שהדור הצעיר החרדי יעדיף את המנהיגים האזרחיים על פני היזמים החברתיים, ולמרות זאת נראה שמוקדם עדיין להכריע בשאלה זו שכן עדיין אין בידינו עובדות מוגמרות.

המאמר פורסם ע"י "המכון הישראלי לדמוקרטיה" לכבוד כנס על "מנהיגות אזרחית בקהילה החרדית", ניתן להוריד כאן את חוברת הכנס בשלמותה.

יום רביעי, 7 ביוני 2017

האם החרדים מעוניינים להיות שנואים?

חרדים רבים שנפגשים עם החברה הכללית בשכונת המגורים, במקומות עבודה, בלימודים אקדמיים, בתקשורת, ברשתות החברתיות ובעוד מקומות נוספים, מוטרדים מאוד מהעוינות והשנאה שהם מגלים בחברה הכללית כלפי הקהילה החרדית. במקרים רבים הם מנסים להבין מדוע החרדים כל כך שנואים, ומנסים בדרכים שונות להקטין את העוינות והשנאה שנראות בעיניהם לא מוצדקות.

נדמה לי שעבור החרדים שאינם באים במגע עם הציבור הכללי, השנאה כלפי החרדים לא נתפסת כעניין כל כך בעייתי, ובמובן מסוים אני סבור שהם רואים בכך דבר תועלתי.

התפיסה החרדית היא של התבדלות והסתגרות, ברוח ההתבדלות וההסתגרות שאפיינה אם עם ישראל שנים רבות, ברוח הפסוק "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", ובשל כך לשנאה כלפינו יש תפקיד לשמור על הבידול והריחוק. השנאה כלפינו גם מחזקת את הלכידות בתוכנו בשעת הצורך (בפרט בתקופת בחירות), היא גם מסייעת לתופעה של "התחרדות" שכונות, שהרי השנאה כלפי החרדים גורמת לתושבים ותיקים לעזוב ומונעת מחדשים לבוא ולגור בשכונה.

אחת התגובות הרווחות בקהילה החרדית כלפיי גילויי עוינות ושנאה מהחברה הכללית, היא בציטוט מאמר חז"ל "גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל" (פסחים מט,ב) ואת דברי ר"ע שהובאו שם "אמר רבי עקיבא כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". כלומר שהעוינות כלפינו מחזקת את ההוכחה שאנו תלמידי חכמים ואת היותם עמי הארץ.

בעניין זה מעניין לציין מאמר חז"ל נוסף "אמר אביי: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" (כתובות קה,ב). כלומר שאם התלמיד חכם אהוב על בני העיר זהו דווקא סימן לכך שהוא לא נוהג כראוי ואינו מוכיח את בני עירו בדברי שמים.

אם החרדים יהיו אהובים על ידי החברה הכללית, ברור שגם יהיה חשש גדול יותר מיציאה בשאלה, יהיה קשה לגייס את כולם להצביע בבחירות בגלל אלו שקמים עלינו לכלותנו, ויהיה יותר מקום לשכונות מעורבות.

האם לדעתכם/ן אני טועה בקריאת המפה?

יום ראשון, 4 ביוני 2017

לאו עכברא גנב

בימים אלו נחקר שר הפנים הרב אריה דרעי במשטרת ישראל, בחשדות שונים בנוגע להתנהלותו בכספי ציבור. אין לי כמובן שמץ של מושג על החשדות ועל הממצאים שבידי המשטרה, וברור שאין לי שום יכולת להעריך מה יעלה בסופה של החקירה, אבל אני סבור שזו יכולה וצריכה להיות הזדמנות עבורנו לברר את הנורמות ואת האתיקה שלנו בנוגע להתנהלות המתבקשת במחננו מאנשי ציבור. מטבע הדברים, המשטרה הפרקליטות ובתי המשפט עוסקים בהיבטים החוקיים והפליליים, אולם חשוב לא פחות לברר את המישור הנורמטיבי.

כל אדם בקהילה החרדית רואה מסביבו מוסדות חינוך, ישיבות, ארגוני חסד, עמותות ועוד אינספור גופים הנתמכים מכספי ציבור ומפילנתרופיה, ומתנהלים כמוסדות פרטיים לכל דבר ועניין. מקימי המוסדות והארגונים הנפלאים הללו, מנהלים אותם על פי ראות עיניהם ושיקול דעתם, מעסיקים בהם את בני משפחותיהם, ובבוא היום מעבירים את ניהול המוסדות מדור לדור. התנהלות זו איננה דבר חדש ויש בה היגיון רב, אולם חשוב להכיר גם את המחירים הכרוכים בהתנהלות זו ואת הטשטוש החמור שהיא גורמת בין כספי ציבור לרכוש פרטי.

אנו יודעים שהנוהג הזה זוכה ללגיטימיות לא רק במוסדות וארגונים שהוקמו באופן עצמאי ע"י אנשים פרטיים, אלא גם בגופים שהוקמו ע"י כלל הציבור החרדי כדוגמת מפלגות חרדיות, רשתות חינוכיות חרדיות, מערכות עיתונים חרדיים, וגופים ציבוריים עם השפעה חרדית מובהקת כדוגמת הרבנות הראשית, מועצות דתיות, רשויות מקומיות, משרדי ממשלה וכיו"ב, עד שישנם מקומות שהיכולת של אנשים ראויים להגיע לעמדה בעלת השפעה ללא קרבת משפחה מתאימה נמוכה מאוד.

יתכן אמנם שבכל הדברים הללו אין דופי מבחינה חוקית, וניתן גם לטעון במידה רבה של צדק שהדברים הללו אינם רק נחלת הציבור החרדי, אבל לא ניתן להתעלם מכך שבמחננו הדברים הללו רווחים יותר ואין פוצה פה ומצפצף.

ניתן למצוא כמובן סימוכים הלכתיים והיסטוריים רבים התומכים בנוהג זה, אבל באותה מידה ניתן גם למצוא מקורות בתנ"ך ובחז"ל לתופעות שליליות שעלולות להתלוות לכך. ברצוני כאן לציין רק שתי דוגמאות שליליות לתופעה זו. האחת של חפני ופנחס בני עלי הכהן הגדול, אשר ניצלו את מעמדם הרם להתנהגות לא ראויה כלפי העם הבא למשכן ה' בשילה, ונענשו על כך בחומרה רבה לדורות עולם (ראו שמואל א' פרק ב'). והדוגמה השנייה ממסכת פסחים (נז,א) שם סיפרו על כהן גדול צדיק בשם ישמעאל בן פיאכי עד שיצאה בת קול ואמרה "שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאכי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה", ובסמוך נאמר שם על בני ביתו "אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי, אוי לי מאגרופן, שהם כהנים גדולים ובניהן גיזברין וחתניהם אמרכלין ועבדיהן חובטין את העם במקלות".

בנקודה זו ראוי להזכיר את אחד ומיוחד מגדולי התורה בדור האחרון, הגרא"מ שך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', ראש "מועצת גדולי התורה", "ועד הישיבות" ו"החינוך העצמאי", מייסד מפלגת "דגל התורה" ועוד מוסדות וארגונים רבים, שזהירותו מכל טובת הנאה אישית לו ולבני משפחתו הייתה מופלאה. חתנו הגרמ"צ ברגמן שליט"א סיפר בהספד בשעת הלוויה כיצד הגרא"מ שך זצ"ל נמנע מלהעניק לו מכתב המלצה לתורם מסוים שהסכים לתרום לישיבת הרשב"י שבראשותו סכום של מאה אלף דולר, בכדי לא ליהנות מתפקידו הציבורי.

ידוע לי שהגרא"מ שך זצ"ל היה יוצא דופן בעניין זה גם בקרב גדולי תורה רבים, ונראה שסמכו על דברי הגמרא "אמר אביי ואיתימא ר' יצחק הרוצה להנות יהנה כאלישע ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמתי" (ברכות י,ב), אולם נדמה שדווקא בתקופה זו שרבים וטובים טוענים שהם ממשיכי דרכו האמתיים של הגרא"מ שך זצ"ל, כדאי שרבים וטובים יבחרו גם בעניין זה ללכת בדרכו.

זוהי כמובן סוגיה רחבה ביותר, ולא באתי כאן אלא לעורר את הדיון הציבורי בסוגיה זו, שיש בה פנים לכאן ולכאן. כולי תקוה שיבואו עוד אחרים וילבנו את הנושא מצדדיו השונים, מפני שיש בו השפעה רבה על כולנו ככלל ועל כל אחד מאיתנו כפרט.

יום שני, 22 במאי 2017

מסורבות גט וסל התרופות

טור דעה של אמילי עמרוסי בעיתון "ישראל היום" (http://www.israelhayom.co.il/opinion/477441), בו היא הביעה את זעקת הנשים העגונות מסורבות הגט בישראל, פתח בימים האחרונים דיון ציבורי רחב. 
אמילי סיפרה בטור זה על הצעת חוק להפקעת קידושין שהוגשה לכנסת, ועל חברתה ש' שמצהירה על כך שהיא מתירה את עצמה בשם "כוונת התורה" ושהיא בדרכה לייסד "זרם של נשים דתיות ונשואות ויראות שמיים כמוני, שנאלצות לחטוא ביודעין".

מן הצד האחד נשמעו קולות הזדהות של קהל רב, של אנשים ונשים, של דתיים וחילוניים, המבקשים למצוא מענה למצוקתן האיומה של אותן נשים שבעליהן מסרבים להתיר את כבליהן באמצעות מתן גט כדת משה וישראל.
האנשים הללו רואים ברבנים בדיינים ובפוסקי ההלכה את הכתובת לפתרון מלא של הבעיה, באמצעות פסקי הלכה חדשניים / עצמאיים / מקוריים / נועזים ועוד שלל מונחים. 
לטענתם, העובדה שנשים רבות נמצאות במצב בלתי אפשרי זה, נובעת מחוסר רצון ואכפתיות של הרבנים לסייע ולעשות כל שביכולתם לטובת אותן נשים, או פחד בלתי מוצדק מפסיקת הלכה אפשרית מסיבות לא ענייניות.
להבנתם, הדרך לגרום לרבנים לעשות את שנדרש מהם, היא לאיים עליהם בהפרת ההלכה באופן קיצוני על יד נשים שלא יימצא להן הפתרון ההלכתי.
ומן העבר השני נשמעו קולות של מחאה חריפה, על ההעזה של אנשים שמוכרים כשומרי תורה ומצוות, להביע בגלוי יחס אמפתי למי שמצהירה על מוכנותה לעבור באופן גלוי על איסורי תורה חמורים ביותר. על חוסר ההבנה של כללי ההלכה והפסיקה, שגם עם גמישות מרבית אינם יכולים להתיר כל איסור ולפתור כל מצוקה.

ההתגוששות בין שני המחנות הללו, מזכירה לי את המאבק של חולים במחלות קשות ונוראות, להכללתם של תרופות וטיפולים רפואיים שונים העשויים להציל את חייהם ב"סל התרופות".
מן הצד האחד עומדים החולים ובני משפחותיהם ועוד אנשים רבים וטובים, המצפים מהמדינה לעשות כל דבר בכדי להציל חיים, ומבחינתם כל סכום כספי איננו גבוה מדי לשם כך.
גם הם סבורים שכל מגבלה על הסכום המוקצה ל"סל התרופות" נובעת מחוסר רצון ואכפתיות של קובעי המדיניות, לסבלם העצום של החולים וקרוביהם.
וגם כאן ניצבים למולם אנשי ממשל, כלכלנים וקובעי מדיניות, ומבהירים שוב ושוב שגם המשאבים הכלכליים הציבוריים אינם בלתי מוגבלים, ועם כל הכאב והצער לא ניתן למלא את כל הצרכים כולם.

בגמרא (בבא בתרא י,ב) מסופר על יוסף בן ר' יהושע שהסתלק לבית עולמו ושב לחיים וסיפר שראה "עליונים למעלה ותחתונים למטה", התוספות במקום הביאו בשם רבינו חננאל "אמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפר' במה בהמה (שם דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה א"ל רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו' ".
מדברים אלו אנו יכולים ללמוד על חומרת העניין של רב או דיין שאיננו מתמסר לחפש בכל כוחו את הדרך להתמודד עם זעקתם של הדלים והעשוקים, ובוודאי שמחובתנו כולנו להתריע ולזעוק תמיד ובכל מקום את דמעת העשוקים אשר כדברי קהלת (ד,א) אין להם מנחם. על כך אין לי אלא להודות לאמילי על התגייסותה לשם כך.
אולם דווקא בשל כך, אני סבור שהניסיון שלה להביע עמדה בנוגע לפתרון הלכתי מסוים, ובעיקר האופן חסר השיפוטיות שבו היא הציגה את דברי חברתה ש', הם חציית קו אדום שעלול למנוע מכל אדם ירא שמיים ומחויב לשמירת תורה ומצוות להצטרף לאותה זעקה, שכן משמעות הדברים הללו היא בעיניי ובעיני רבים וטובים הפרת כל הגבולות ההלכתיים באופן החמור ביותר.
אם אכן הרבנים ופוסקי ההלכה יכולים להתיר כל איסור בעת הצורך, אזי לשם מה יש צורך בהלכה?

ובקצרה, אני סבור שכוונתה של אמילי רצויה, אבל מעשיה אינם רצויים.