סימון גבולות הלגיטימיות

במערכון "העליות" של חבורת לול על העליה לארץ ישראל, ניתן לראות כיצד העולים החדשים הופכים בכל פעם לישראלים ותיקים ע"י הבוז שהם מבטאים כלפי העולים שבאו אחריהם. זוהי למעשה המחשה נפלאה לאופן שבו אנו מגדירים את ההשתייכות שלנו לקבוצה חברתית, ע"י הסימון של מי שאיננו רשאי לבוא בשעריה.

באופן דומה היטיב אורי אורבך ז"ל לתאר את האופן שבו מוסדות חינוך דתי ממותגים באמצעות אלו שאינם זכאים לבוא בשעריהם מפני שאינם עומדים ברמה הדתית הנדרשת, וכיצד בכל מקום מגביהים את החומות בשביל להיחשב טובים וראויים יותר.

ההגדרה הנגטיבית היא תמיד קלה יותר מהגדרה פוזיטיבית, והדרך הקלה להפוך מועדון ליוקרתי היא ע"י סגירתו בפני רבים המבקשים לבוא בשעריו. מקום הפותח את שעריו לכולם, גם אם הוא יהיה בעל מעלות וסגולות מיוחדות, ימצא את עצמו בדרך כלל עם דימוי שלילי וחוסר ביקוש.

זוהי גם הדרך שלנו במקרים רבים להתמודד עם ביקורת המופנית כלפינו, במקום להצדיק את התנהלותנו אנו עלולים להפנות את הזרקורים למישהו אחר שראוי לביקורת גדולה יותר. גם התלמידים במוסד חינוכי, עשויים להפנות את הצוות החינוכי לעבר תלמידים שהפרו באופן חמור יותר את הכללים.

את התופעה הזו ניתן לזהות כיום בתהליכים המתחוללים בקהילה החרדית, אלו המכונים "חרדים חדשים" ומתאפיינים בפתיחות רבה יותר למודרנה ולחברה הכללית, יגדירו את עצמם בכך שהם אינם פתוחים כמו אחרים. גם בקרב היזמים החברתיים החרדים אני רואה תהליך דומה, כשאלו המובילים יוזמות ושינויים בתחומים רבים, מבדלים את עצמם בכך שאינם עושים זאת באופן בולט כמו אחרים.

באופן אישי, אני רואה כבר כמה שנים כיצד הפכתי אצל רבים למי שמסמן את גבול הלגיטימיות ליזמות חברתית בקהילה החרדית, ובכך שפעולתם איננה מתריסה וגלויה כפי שאני פועל. לאחרונה, נראה לי שנמצאו כבר אחרים המשמשים כגבול הלגיטימיות, כשהכתובת מופנית כעת לתכניות המנהיגות של מכון מנדל (בשנה האחרונה פורסמו ברבים שתי חוברות ברוח זו).

עלינו להבין, שהפסילה של אחרים איננה הדרך הראויה להתהדר בה, ובוודאי שהדרה והרחקה של אחרים איננה המהלך המצופה ממי שבעצמו חווה יחס כזה כלפיו. אם אנו מבקשים להוביל דרך ראויה שהיא תפארת לעושיה, עלינו לחפש דווקא את הניסוח הפוזיטיבי שמכיל בתוכו כל מי שמוצא את עצמו מזדהה עם אותם רעיונות.