חפש בבלוג זה

יום חמישי, 20 ביוני 2019

ועינינו לא ראו

פורסם בעיתון "יום ליום"

התקשורת החרדית שונה מאוד מהתקשורת הכללית, בעיקר בזכות ההימנעות שלה מסיקור ומכתיבה על נושאים שונים, משום "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו". לא נקרא ולא נשמע בה דיווחים על מקרי רצח או אונס או אפילו שוד וגניבה, ועוד נושאים שונים שאינם עולים בקנה אחד עם עולם הערכים שלנו. התקשורת החרדית זהירה בדרך כלל יותר מהתקשורת הכללית, בענייני לשון הרע ורכילות והוצאת שם רע. אחד מאנשי התקשורת הגדיר זאת פעם באופן כזה "בעיתונות הכללית כתוב מה היה, בעיתונות החרדית כתוב מה היה צריך להיות". המגבלות הללו משקפות כמובן את הזהירות של כל אחד מאיתנו לשמור על פיו ולשונו, ולהימנע מדיבורים אסורים ולא ראויים, ובודאי מאלו העלולים לפגוע בזולת.

אולם חשוב לזכור, שלצד הברכה הגדולה שיש בכך שאנו נמנעים מהרחבת הדיבור בנושאים שונים, יש לכך גם מחירים לא פשוטים. שכן הכלל המפורסם הוא ש"רחוק מן העין, רחוק מן הלב". כל בעיה שאיננו מקדישים לו תשומת לב ראויה איננה נעלמת, היא ממשיכה להתקיים הרחק מעינינו והיא עלולה רק להחמיר. בכמה מקומות בתורה, לאחר שנקבע העונש על מעשים שונים נאמר "וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ", כלומר שעלינו לספר ולפרסם את העניין בכדי למנוע את הישנותו.

אחד הדברים המודחקים כמדומני לחלוטין מהשיח הציבורי במחננו, אלו המקרים של אנשים הנוטלים או מנסים ליטול את נפשם בכפם. במקרים אלו אנו חסים לא רק על כבודו של האדם עצמו, אלא על כבודה של משפחתו שעלולה להיפגע באופן חמור מפרסום הדברים ברבים. אינני חולק על הנימוקים כבדי המשקל הללו, אולם אני סבור שגם הדממה המוחלטת היא מסוכנת מאוד.

בפרשת עגלה ערופה אנו קוראים בתורה על כך שכשנמצא אדם הרוג בשדה וזהות הרוצח איננה ידועה, נעשה עסק גדול על ידי בית הדין, הם מודדים את המרחק מהעיר, מביאים עֶגְלָה צעירה שעדיין לא עלה עליה עול, עורפים אותה על יד הנחל, והקרקע נאסרת לחלוטין בעבודה. מלבד כל המעשים הללו, ישנה הכרזה של בית הדין "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם". וחז"ל במסכת סוטה (מו,ב) האריכו בעניין זה ואמרו "וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכין דמים? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה", ואח"כ האריכו בגמרא בחשיבות ללוות אורחים עד שאמרו "אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים" ודבריהם הובאו להלכה ברמב"ם (הלכות אבל יד,ב).

אינני מומחה מספיק בשביל לדעת את היקף הבעיה, ואת הדרכים הנדרשות למנוע או לצמצם אותה, אבל אני יודע שבתוכנו נמצאים אנשים ונשים נערים ונערות, שסובלים מקשיים רגשיים ונפשיים והאנשים שסביבם אינם מודעים לכך מספיק. 

מצוות לוויה מחייבת כל אחד ואחת מאיתנו להסתכל סביבו, לנסות ולהבחין בכל מי שמשדר מצוקה רגשית או נפשית, ולנסות להעניק לו תמיכה ועידוד, אוזן קשבת ולב פתוח. ברוך ה', יש כיום בתוכנו לא מעט אנשי טיפול מקצועיים שיכולים ברוב המקרים לעזור ולסייע, אבל הדבר תלוי בנו שנדע לקשר ביניהם לבין הנדרשים לעזרה. ויה"ר שלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה