קדושית

לפני כעשור התקיימו דיונים רבים בפורום "עצור כאן חושבים" אודות הצורך בהקמת עיר חרדית אוטופית שבה יתקיימו הרעיונות היפים של שילוב תורה עם דרך ארץ, שבה נזהרים במצוות שבין אדם לחברו ובמצוות שבין אדם למקום ועוד כהנה וכהנה. הכינוי של אותה עיר דמיונית היה "קדושית", ומשתתפים שונים תיארו שם כיד הדמיון הטובה עליהם את קדושית שלהם.

תל ערד - המקום המיועד לעיר חרדית "כסיף"

באותן שנים הכרתי חברת יעוץ שעבדה עם משרד הבינוי והשיכון בתכנון העיר "חריש" עבור הציבור החרדי, אני הצעתי להם להקים בתוך העיר שכונה עבור חרדים עובדים בעלי השכלה אקדמית המבקשים איכות חיים ומרחב מחיה, לשם כך קישרתי אותם עם חנוך ורדיגר מתנועת פא"י, אולם היוזמה לא התקדמה וכידוע לכולנו התכנית של העיר חריש לחרדים נגנזה מסיבות שונות.

במהלך השנים, צצו ועלו מדי פעם רעיונות להקמת קבוצה להתיישבות של "חרדים ישראלים" בסביבה גאוגרפית כזו או אחרת, אולם לא ידוע לי על התארגנות שקרמה עור וגידים. ההתארגנות היחידה שמוכרת לי בכיוון זה היא של קהילות בעלי התשובה בארגון "נטיעות" ובתנועת "אדרבה" שהקימו למיטב זיכרוני למעלה מעשר קהילות חדשות במקומות שונים, במעלות, בחיפה בשובה ובמקומות נוספים.

לפני כשנתיים, הייתה התארגנות של כמה חברים להקמת קהילה מסוג זה ב"גבעת זאב החדשה", מדובר באזור שמיועד גם לציבור עולים מארצות הברית, אולם הבנתי שההתארגנות הזו לא יצאה אל הפועל.

כפי שאני רואה את המצב בשטח, הצורך של צעירים חרדים בסביבה שבה יוכלו לשלב חיי תורה ויראת שמיים עם השתלבות בעולם העבודה, בלימודים אקדמיים, בצה"ל ובתחומי עיסוק שונים, תוך שימוש מושכל בהתפתחויות הטכנולוגיות, ללא שיאלצו להתמודד ללא הרף עם התנגדויות וחרפות מבית, עם דחייה והתבזות במוסדות החינוך, עם היעדר מסגרות חינוכיות מתאימות ואיכותיות, גדל והולך מיום ליום. הניסיונות ליצור את המענים המתאימים בתוך הריכוזים החרדיים, נתקלים בהתנגדות ובהתנכלות מצד הנציגים החרדים בכנסת וברשויות המקומיות. הרעיון לפתור את הבעיות באמצעות נציגות פוליטית ברשויות המקומיות נכשל, וספק רב כמה תועלת הייתה בו אילו היה מצליח.

לפני כחודש פנה אלי נציג של תנועת "אור" להתיישבות בנגב ובגליל, על מנת להתייעץ אתי בנוגע לעיר "כסיף" המתוכננת בנגב לחברה החרדית, והוא ביקש לברר את ההיתכנות להביא לשם "חרדים ישראלים". 

אני טענתי שהרעיון בהחלט שווה בדיקה, למרות שנראה שהמיקום איננו בהכרח בטוב ביותר במדינת ישראל. תכן בהחלט שהמרחק מהריכוזים החרדים הגדולים, יאפשר התארגנות של "חרדים ישראלים" שיוכיחו הלכה למעשה כיצד ניתן להקים עיר מודרנית ותורנית במאה ה-21, עיר שתהיה דוגמה לחינוך איכותי הן בהיבט התורני והן בכל תחומי הדעת, תוך התאמה לעידן הטכנולוגי. עיר שיהיו בה תלמידי חכמים ובעלי מקצועות חופשיים קובעי עתים לתורה. עיר שתתנהל באופן הגון ומקצועי, ותיתן מקום מכבד ומשלב לכל החוגים והעדות בקהילה החרדית. עיר שתקדש שם שמיים ברבים.

אני אישית אשמח לגור בעיר כזו, להעביר אליה את ישיבת "חכמי לב", ולעשות ככל הנדרש בשביל להציע עתיד טוב יותר לדור הצעיר ברוחניות ובגשמיות.

האם מדובר לדעתכם בחלום בר הגשמה?

הרהורים על הכלכלה החרדית

בהמשך לדו"ח העוני שפורסם לאחרונה, אני מבקש לשתף במחשבה שמלווה אותי שנים רבות בכל פעם שמדברים על המציאות הכלכלית בכלל ובקהילה החרדית בפרט.

הדרך המקובלת להבין את המציאות הכלכלית בכל מקום היא על ידי ניתוח שיעורי תעסוקה והכנסה, ההנחה היא שאם אנו רוצים להבין את המצב הכלכלי של אנשים ובתי אב עלינו לבחון את שיעורי התעסוקה וההכנסה של הגברים והנשים ואת שיעור ההכנסה לנפש בכל בית אב.

כולנו יודעים שמעבר להכנסה מתעסוקה ישנם מקורות הכנסה נוספים כרווחים מהשקעות בנדל"ן ובשוק ההון, אלא שנראה שהנחת העבודה ברוב הפעמים היא שמקורות ההכנסה הללו אינם רלוונטיים לאנשים שאינם עובדים או אפילו לבעלי הכנסות נמוכות מתעסוקה.

יריד נדל"ן חרדי

אני מבקש לטעון שבקהילה החרדית בישראל ישנה תופעה הפוכה, שדווקא אלו שאינם מועסקים ומשתכרים באופן מסודר מחפשים יותר אפיקי הכנסה אלטרנטיביים. מפעם לפעם אני מתוודע לאברכי כולל שעושים חייל בנדל"ן, הם רוכשים דירות במקומות שונים, מפצלים אותם, משכירים אותם לדיירים ובבוא היום מוכרים את הדירות ברווח נאה. באופן דומה פועלים אברכים אחרים עם השקעות בשוק ההון ובנדל"ן בחו"ל, והעיתונות החרדית לגווניה מליאה בהצעות להשקעות רבות ומגוונות.

בהעדר נתונים ומקורות על התופעה אין לי מושג כיצד ניתן לאמוד את היקפה, אבל התחושה שלי היא שיתכן שמבחינת השכבות הכלכליות בקהילה החרדית, התמונה האמתית הפוכה לחלוטין מהתמונה שעולה מנתוני התעסוקה וההכנסה. ישנם ככל הנראה הרבה חרדים עובדים שאין בבעלותם אפילו דירת מגורים והם נדרשים להוציא בכל חודש סכום כסף גדול לשכר דירה, וכנגדם ישנם לא מעט אברכי כולל שבבעלותם כמה דירות מגורים והם משתכרים היטב מהשכרתן. הפרדוקס הוא שהאדם העובד נחשב במעמד כלכלי איתן והוא נדרש לשלם ארנונה ושכר לימוד מלאים, לעומת האברך שנחשב במעמד כלכלי נמוך וזכאי להנחות מופלגות בארנונה ובשכר לימוד.

יהיו הנתונים אשר יהיו, אני סבור שהחלוקה בציבור איננה בין עובדים ללא עובדים, אלא בין בעלי נכסים לאלו שאינם כאלו. נדמה לי שהפער בין הקבוצות הללו נעשה גדול יותר מזמן לזמן, שכן אלו שבבעלותם נכסים מניבים מצליחים גם להגדיל את היקף הנכסים שבבעלותם, בעוד שאלו שאינם בעלי נכסים נמצאים בגירעון תקציבי מדי חודש שרק מעמיק את מצוקתם הכלכלית.

מה דעתכם?

הציוניים האמיתיים!

מספרים שהגרי"ז סולוביצ'יק "הרב מבריסק" אמר לרב עמרם בלוי מראשי "נטורי קרתא" שהתנהגותו מלמדת עליו שהוא ציוני, שהרי אילו היה ברוסיה הסובייטית לא היה מעז להפגין ולדבר כנגד המדינה או לשרוף דגלים מחשש לנפשו, אלא שבמדינה הציונית הוא איננו חושש שיפגעו בגופו ובנפשו בשל מעשים אלו.

על פי דברים אלו, אני סבור שראשי ועדות החינוך של החרדים הם הציוניים הגדולים ביותר. לשם כך אשתמש בהחלטתם האחרונה לאסור על היועצות החינוכיות במוסדות החרדים להשתתף בהשתלמויות מקצועיות שעורך עבורן משרד החינוך. הרי ברור שהנפגעים העיקריים ממהלך כזה הם הילדים החרדים והילדות החרדיות שיקבלו מענה פחות מקצועי מאותן יועצות חינוכיות, ואת הדברים הללו אומרות היועצות הללו עצמן. הרבנים החשובים מאמינים ברצון הטוב של מדינת ישראל שכל כך חפיצה בטובת אותם ילדים וילדות, עד כדי כך שהיא תמלא את בקשותיהם השונות על מנת שיאפשרו לה להעניק לילדים הללו את הטוב ביותר.

אני חושב שהם צודקים, אשרינו שיש לנו עובדי ציבור כה טובים במחוז החרדי של משרד החינוך ובפרט גב' אסנת אבוחצירא המפקחת על הייעוץ יוזמת הכנס החשוב שבוטל.

מחשבות על פערי הדורות בקהילה החרדית

אני מבקש לשתף אתכם בתובנה שהתחדדה אצלי לאחרונה.

הריבוי הטבעי הגבוה של הקהילה החרדית מביא אותה למבנה ייחודי של פירמידה, שלצורך המחשתה אני נעזר בעבודתו הנפלאה של הדמוגרף אליהו בן משה 
http://economy.gov.il/Research/Documents/X11605.pdf 

אני מצרף כאן שתי תמונות מהמסמך:

1. פירמידה שנלקחה מעמ' 30 במסמך

2. נתונים מספריים ואחוזים שמופיעים בעמ' 35

כפי שניתן לראות 85% מהחרדים שהם למעלה מ-700,00 נפש נמצאים מתחת גיל 40, ורק כ-15% שהם כ-123,000 נמצאים מעל גיל 40.

אנו היזמים החברתיים הצעירים בקהילה החרדית מרבים לשאול את עצמנו: האם עמדותינו מייצגות את המיינסטרים החרדי או לא? האם אנו מיעוט הניכר או מיעוט שולי וחסר משמעות? אני טוען כעת שהשאלה היא אחרת לחלוטין. אנו צריכים לשאול את עצמנו: מיהו קהל היעד שלנו? ורק אז לבחון את הרלוונטיות שלנו.

אני טוען שהקולות השונים בקהילה החרדית של מרבית גדולי התורה, רבנים וראשי ישיבות, פוליטיקאים ואנשי ציבור, אנשי תקשורת חרדית לסוגיה, מייצגים ברוב מוחלט של המקרים את עמדת הציבור החרדי מעל גיל 40, אלא שקבוצה זו לצערנו הרב איננה מבינה די הצורך את האתגרים העומדים בפניה בנוגע לאלו שנמצאים ביום בגילאי העשרים והשלושים ועוד יותר בנוגע לאלו שנמצאים כיום בגילאי 0-20. 

הדיבורים שאנו מדברים לא נועדו לשכנע את בני 40+ הם נועדו לסלול דרך חדשה לבני 20-40 ולהכין דרך לבני 0-20, זהו הציבור שמבקש לשמוע את קולנו והדברים שנשמעים מבני 40-100 מאבדים מיום ליום את הרלוונטיות שלהם לגביהם.

אמור מעתה, נכון שבתוך הציבור של המבוגרים אנו מיעוט שולי וחסר משמעות, אבל בקרב 85% מהקהילה החרדית שעדיין לא הגיעו לגיל בינה אנו התקווה ואנו עשויים להיות רלוונטיים ביותר. 

אם אין אנו לנו, מי לנו?

פורסם ב-Ynet לרגל חג החנוכה תשע"ו בשיתוף עם מכון "שחרית"
המשנה במסכת אבות (א,יד) אומרת "אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?", במילים קצרות אלו באה לידי ביטוי ההכרה שאדם הנמצא במצב לא רצוי אין שום יכולת לאחרים לחלץ אותו ממצבו ללא שיתוף פעולה מצידו. כשם שאמירה זו נכונה לגבי הפרט היא נכונה גם כן לגבי הכלל, קהילה או מגזר הנמצאים במצב לא רצוי לא יוכלו להיחלץ ממנו ללא יוזמה מצידם.

הקהילה החרדית בישראל עומדת כיום בפני אתגרים גדולים ביותר, מערכת היחסים בינה לבין כלל החברה הישראלית בנוגע לשאלות דת ומדינה ולגבי שותפות במשימות הביטחון והכלכלה עומדת כיום למבחן, ההתפתחויות הטכנולוגיות ומהפכת המידע והתקשורת מאיימות על החומות התרבותיות שבהן היא הקיפה את עצמה, העוני והמצוקה בקרב בתי אב רבים בקהילה החרדית ואפשרויות התעסוקה המוגבלות, הריבוי הטבעי המהיר והצרכים הגדלים בתחום הדיור ועוד כהנה וכהנה שאלות כבדות משקל עומדות על סדר יומה של הקהילה החרדית.

במהלך השנים יכולנו לראות כיצד גורמים חיצוניים לקהילה החרדית, ניסו את כוחם לגרום לשינויים בקהילה החרדית, אם בתכניות הלימודים במוסדות החינוך החרדים או בשיעורי התעסוקה והלימודים האקדמיים של חרדים או בנוגע לשיעורי הגיוס לצה"ל ולשירות האזרחי של צעירים חרדים, חלק מהפעולות נעשו באמצעות תקציבים וחלקם באמצעי חקיקה או פסיקות של בתי משפט, אולם בדרך כלל פעולות אלו גרמו דווקא להסתגרות בתוך הקהילה.

בשנים האחרונות, אנו רואים כיצד מתוך הקהילה החרדית צומחת מנהיגות אחראית ומחויבת, אשר מחזיקה בערכי היסוד של הקהילה החרדית, ויחד עם זאת מבקשת לבחון מחדש את הנורמות הרווחות בקהילה זו ואת הפעולות הנדרשות להתמודדות עם אתגרי השעה. מנהיגות זו נדרשת לאומץ רב, להעלות שאלות נוקבות ולעמוד תחת מתקפות מבית, מתוך אהבה גדולה לקהילתם ודאגה לעתידה הרוחני והגשמי ולמקומה במדינת ישראל ובעם היהודי.

מנהיגות זו הנה כיום עדיין מיעוט בקהילה החרדית, אולם קולה נשמע מעת לעת באופן רחב יותר. היא זוכה כיום להשמיע קול בהיר וצלול, שרבים וטובים בקהילה החרדית מבקשים לשמוע. היא נדרשת עוד לדרך ארוכה על מנת להשפיע השפעה רחבה וברת קיימא בקהילה החרדית, אבל הניצנים שלה בתחומים רבים הם בהחלט מעודדים.

להמחשת העניין, אשתמש בכמה דוגמאות לצמיחתה של אותה מנהיגות. במכון מנדל למנהיגות ובאוניברסיטה העברית בירושלים פועלת כבר למעלה מחמש שנים תכנית "שלוחי ציבור" לפיתוח מנהיגות חרדית בעלת חזון ומחויבות לקהילה, שהשתתפו בה עד כה למעלה מ-150 גברים ונשים אנשי מפתח בקהילה החרדית. בשנתיים האחרונות פועל בירושלים בית מדרש "למען דעת" להכשרת רבנים ודיינים חרדים בעלי ראית עולם רחבה וקשובה לאתגרי התקופה. בשנתיים הללו הופעלה גם תכנית "מובילות" להעצמת נשים חרדיות ולשילובן בתפקידי מפתח. בשנה האחרונה הוקם מכון "מדת" לחשיבה תורנית שעסק בקוד האתי של תפקיד הרב בקהילה. בימים אלו מוקם איגוד מטפלים מקצועיים חרדים, למניעת תופעות לא רצויות בתחום הטיפול. אלו הן רק מעט מזעיר מהיוזמות החיוביות הצומחות להן מתוך הקהילה עצמה.

התפתחות זו היא השלב הראשון של המשנה שבלשון רבים יש לקרוא אותה "אם אין אנו לנו, מי לנו?", אולם כעת הגיעה הזמן להציג את השאלה השניה "וכשאנו לעצמנו, מה אנו?", שכן מנהיגות זו לא תוכל לפעול באופן משמעותי ללא תמיכה של גורמים חיצוניים הן בעולם הפילנתרופי הרחב והן בגופים ציבוריים בשלטון המרכזי וברשויות המקומיות, והדבר החשוב ביותר הוא לזכור תמיד את השאלה השלישית של המשנה "ואם לא עכשיו, אימתי?"

אני מאמין שבכוחה של מנהיגות חדשה זו להביא תועלת רבה לקהילה החרדית למדינת ישראל ולעם היהודי.

חג חנוכה שמח!

כבוד חכמים ינחלו / הרב רפאל קרויזר

דבריהם של כמה מראשי הישיבות בכינוס השבוע כנגד לימודי תואר לבנות, מעוררים תמיהה ומזקיקים עיון.

אחת הטענות העיקריות שעלתה מדבריהם כנגד לימודים לתואר, היא כי מצב בו משכורות הנשים גבוהות והאשה הופכת לחשובה עקב כך שהיא מרוויחה סכום כסף גדול, מערער את כבודו ומעמדו של האברך בן התורה ומשנה את מבנה הבית היהודי.

ורבות יש לתמוה על דבריהם, וכי כבודו של בן התורה תלוי בסכום שמרוויחה אשתו ואם מרוויחה מעט הרי הוא מכובד ואם האשה מרוויחה יותר שוב אין האברך ראוי לכבוד?

זוג הבוחרים יחד להשקיע את כל חייו של האיש לחיי תורה, לעיון, לעמל ויגיעה בחיי הרוח הנעלים ביותר שיש לעם ישראל, האם סכום הכסף שהאשה מרוויחה ישנה את הכבוד הניתן לו לאיש העוזב כל חמודי עולם ובוחר בדביקות בתורה ולימודה כדרך חיים?

נשים ההולכות במאמץ גדול לעמול ולהתייגע קשה על לימודים מפרכים, כדי שיוכלו לסייע בפרנסת ביתם, כדי שיוכלו לעזור יותר לאיש הלומד תורה, כדי שיוכלו להקים יחדיו בית של תורה, האם ניתן לראות ברצון להשתכר יותר, דבר הסותר להשקפה של תורה?

אמרו חכמינו במסכת פסחים (דף נ עמוד ב) "תנו רבנן המצפה לשכר אשתו וריחים אינו רואה סימן ברכה לעולם שכר אשתו מתקולתא ריחייא אגרתא אבל עבדה ומזבנה אישתבוחי משתבח בה קרא דכתיב סדין עשתה ותמכר" וכתב שם רש"י "נוטלת מאזנים בידה ומהלכת בשוק להשכירן לכל הצריכין, דשכר מועט הוא, ומתבזה אשתו על שכר מועט." וכן כתב שם המאירי " שכר אשתו מתקלתא כלומר שאינה בקיאה במלאכת יד בתוך ביתה וצריכה לילך מבית לבית עם המאזנים לכל הצריכים לשקול וכיוצא בזה שהוא בזוי גדול ושכר מועט ורחיים הוא שמשכירין הרחיים של יד והוא טורח גדול וריוח מועט הא כל שהוא נעשה דרך סחורה ומקח וממכר שבח הוא אף לנשים שנאמר סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני"

מבואר בדברי רבותינו ששיבחו את האשה שמרוויחה כסף רב על מלאכתה וגינו את ההתבזות במלאכה מרובה ששכרה מועט.

כל מי שעיניים לו מבין כי אין הצדקה לקבל שכר מועט על מלאכה קשה ומפרכת, בזמן שניתן על ידי לימודים מתאימים לקבל שכר רב יותר.

נשותינו עמלות ויגעות על העמדת הבית בכל כוחן, מנקות, רוחצות, מכבסות, מבשלות ודואגות לחינוך ולטיפול בילדים, האם לא מגיע להן להרוויח יותר בעבודתן הקשה? האם יש ברצון למשכורת יותר מכובדת רדיפה אחר הנאות העולם?

האם אברך המסייע ושותף בגידול הילדים ובהעמדת הבית, יש בכך משום בזיון כבוד התורה או כבוד התורה ממש?

האם בחורה שמכשירה עצמה במאמץ רב לתפקיד הגדול של אם ואשה בישראל ולומדת לימודים לתואר, ראויה לגינוי או לכל שבח?

האם גדולי ראשי הישיבות שנשיהם ובנותיהם למדו באקדמיה, כגון ר' משה שפירא, ר' יונתן דיוויד, ראשי ישיבת חברון הגאונים ר' משה מרדכי פרבשטיין ור' יוסף חברוני ועוד, עשו שלא כראוי?

כיצד ניתן לא להכיר בלימודים שעשו נשים העמילות כדי לפרנס את בעליהן ולא להעלות בשכרן בהתאם?

אלו מקצת השאלות הנוקבות שראוי להעלותן לפני מרנן ורבנן ולדרוש פתרון מעשי בדרך התורה לכל אלו שרוצות לסייע לבית אותו הן רוצות להקים ולעזור בהחזקת תורה.

החיילים החרדים הצילו את עולם התורה / הרב דוד בלוך

הרב דוד בלוך

'היכן סכנת השמד האמתית'

לתקוף בקנאות את חוק הגיוס  מבלי להצביע על פתרונות חלופיים זו חכמה קטנה מאוד ולוקסוס ששום מנהיג אחראי לא יכול להרשות לעצמו.

לתקוף את חוק הגיוס ולהציע במקומו מרד 'ומסירות נפש' לא ראלי לא אחראי. אמנם אי אפשר להכניס רבים לכלא אך בקלות יכולה הממשלה להביא עשרות אלפי אברכים לעוני וחרפת רעב אם רק יגדירו כל מי שאינו מתגייס כ'עריק'.

 כל מי שמכיר קצת היסטוריה יודע שמצב של עוני מגזרי, ופרנסה סבירה בחוץ, עלול להוציא רבים ל'שמד'. כך היה בירושלים שלפני כמאה שנה וכך קרה רח"ל גם במקומות רבים באירופה.

סכנת השמד שאינה קיימת בחוק הגיוס, קיימת גם קיימת בהחרפת העוני לחרדים.

אין בעל הנס מכיר בניסו.

נושא ה'שוויון בנטל' הוא העצב הרגיש ביותר בציבוריות הישראלית הלא חרדית, הוא מכעיס ומקומם את האזרחים פי כמה מבעיית יוקר המחיה. תחושת אי צדק חריפה של אפליה בין אזרח לאזרח, היא הקשה שבתחושות.

אם חלילה מפלס הזעם יעלה, די אם תצא הפגנה אחת של עשרות אלפי מילואימניקים שיאיימו להחזיר את פנקסי המילואים, אין ממשלה שתוכל לעמוד אל מול נחשול הכעס, תהא הקואליציה אשר תהיה, ועולם התורה עלול לקרוס כלכלית.

ברור איפה שהמשך קיום הישיבות והכוללים, מותנה בהורדת מפלס הזעם הציבורי.

מפלס זעם נמוך והכלת חוסר השוויון [לפי תפיסתם] תתכן רק כאשר ירגישו בציבור הכללי שהחרדים  רואים בכל אזרחי המדינה כשייכים לאותו עם כשעל כולם, כולל החרדים, מוטלת החובה לשאת בעול קיום המדינה. רק אז רוב האזרחים יסכימו לקבל את האמונה שלנו שגם לימוד תורה מתוך עמל ומסירות נפש היא נשיאה בנטל קיום העם.

האמירות הצעקניות והמגדפות של חברי כנסת חרדים והתקשורת החרדית, המקפידים שלא לומר ולו מילה אחת של הכרת הטוב לחיילים המסכנים נפשם, הטחות המחשידות את כל מי שתובע שוויון בנטל כסתם אנטישמי שרוצה לחלן את החרדים, נותנות תחושה חריפה לאזרחי המדינה שאומרים לעצמם: החרדים מתייחסים אלינו כעם אחר שרק עליו מוטלת עול הקיום של מדינת ישראל, ובו זמנית גם הם נהנים מכל הטוב הזה.

וכאמור תחושות עלבון וזעם שכאלה מסכנים את עולם התורה.

המתגייסים החרדים הצילו את עולם התורה!!

'חוק טל' שהעניק עשר שנות פריחה לעולם התורה ואישורו בבג"ץ התאפשר אך ורק מחמת העובדה ששנתיים קודם הוקם גדוד 'נצח יהודה' וכן נוסדה מכללה ללימודי פרנסה לחרדים. כך מפורש בהקדמה ובהסבר לחוק וכך גם ציינו השופטים בבג"ץ.

 המחוקקים כמו שופטי בג"ץ ראו בעובדות אלו תחילתו של תהליך שיש לתת לו זמן. ובעיקר כאמירה חרדית: גם אנחנו מכירים בחובתנו להיות שותפים בנטל קיום עם ישראל , הלומדים בלימודם, ואלו שאינם לומדים בצבא ובכלכלה. רק בגין זה הסכימו לחוק שרחוק מאוד מלהביא מה שהם קוראים  'שוויון בנטל'

גם בהקדמה לחוק הגיוס הנוכחי שוב ושוב חוזרים המחוקקים ומגוננים על אי השוויון שבחוק, באותם אמירות.

הדבר בלט במיוחד לאורך כל שעות הדיונים בכנסת בחוק הגיוס החדש. חברי הכנסת שאינם חרדים החברים בקואליציה, עד האחרון שבהם, השתמשו בעובדה שבשנים האחרונות אלפי חרדים התגייסו למסגרות המיוחדות לחרדים בצה"ל והצטרפו למעגל העבודה, כתריס להגן על עצמם מזעם בוחריהם על שהסכימו לחוק שלא מביא לשוויון בנטל.  הם טרחו שוב ושוב להסביר שיש כאן תהליך המוכיח שגם החרדים מכירים בחובתם לשאת בעול ולכן נכון וראוי לאפשר לבני התורה האמיתיים להמשיך לשאת בעול המדינה בתורתם.

הדגישו זאת  שרת המשפטים 'איילת שקד' ויו"ר ועדת חוץ ובטחון 'צחי הנגבי' כשציינו את חתימת החרדים על חוק זה כהוכחה לתהליך של הכרת החרדים בנטל השותפות עם העם כולו.

הזעם והשנאה של הציבור הכללי כלפי החרדים נרגע כי הכתבות והתמונות של חיילים חרדים מתגייסים עשו את שלהם, וחמת הציבור שככה.

כל מי שמנתח נכון את המציאות אין לו ספק – המתגייסים החרדים הצילו את עולם התורה!!

ידעו והכירו בכך כל ראשי הישיבות בדור הקודם עד שהגדירו 'כרודף' לעולם התורה כל חרדי שאין תורתו אומנותו שאינו מתגייס. גם הם ידעו שגל זעם גדול מידי ימוטט כלכלית את עולם הישיבות והכוללים ויסכן אותנו בגלי 'שמד' בטווח הארוך.

חכמים היזהרו בדבריכם.

מוסר כפול וכפיות טובה נוהגים חברי הכנסת החרדים במתגייסים ובמבקשי הפרנסה החרדים.

 מצד אחד הם משתמשים בהם להראות הנה הנה יש תהליכים, ומצד שני הם מתנכלים להם.

כך הם מנעו הכנסת סעיף לחוק הגיוס, סעיף המתקצב את  גדוד 'נצח יהודה' לבקשת ח"כ ממפלגה חילונית, ולא הסכימו להכנסת סעיף אחר שהיה אמור להגן על החיילים החרדים מהפגיעה הפיזית בהם וילחם במודעות החרד"קים ה'שטירמריות'.

אף חבר כנסת חרדי לא ביקר בשום יחידה חרדית בצבא, בטענה: אנחנו נשלחנו רק כדי לדאוג ללומדי התורה. עוד לא תפסתם חברי כנסת יקרים שדווקא הדאגה הרוחנית לחיילים החרדים המתגייסים, היא ורק היא, הערובה להמשך לימוד התורה המתוקצב של בני הישיבות ללא הפרעה?

הנאומים המעליבים והתוקפנים כלפי כל הציבור החילוני ושליחיו בכנסת משכנעת מישהו? היא מורידה את מפלס הזעם ותחושת אי הצדק המכאיבה להם?  

כמה עצוב שרק זעם בלתי נשלט וחסר אחריות של ח"כ חרדי גרם לכך שהכותרת הראשית בעיתונות החילונית למחרת קבלת חוק הגיוס הייתה אמירתו של חבר הכנסת מ 'יש עתיד': מעולם לא ראינו את חברי הכנסת החרדים ליד מיטתם של פצועי צה"ל'.

 ומעשה שהיה כך היה: לאחר שירד  אותו חבר כנסת מדוכן הנואמים [ואגב הוא תקף בנאומו בעיקר את שר הביטחון ולא את החרדים] פתח לעברו חבר כנסת חרדי בסדרת עלבונות צעקניים וקשים, אותו חבר כנסת חזר לדוכן נסער וזועם ואמר, התאפקתי עד עכשיו מלומר לכם את זה עכשיו אני יגיד לכם .... ... וסיים: לו הייתם עושים זאת היה לי קל הרבה יותר להרגיש אתכם סולידריות. !

 הצעקות והגידופים הועילו לעולם התורה? ואולי דווקא להיפך? [אגב, צרחות אלה קיבלו כותרות צוהלות בתקשורת החרדית "ח"כ פלוני בנאום חייו"]

מדוע שלא תלמדו 'תקשורת' דווקא מהלוחמים בנו? כאנשי תקשורת הם מקפידים להקדים לכל נאום תוקף: אנחנו לא שונאים חרדים! גם לנו חשוב עולם הישיבות! אנחנו רוצים להרגיש אתכם עם אחד! אין לנו שום עניין לשנות את אורח חייכם!  גם אם אלה לדעתכם משפטים שמקורם בצביעות פוליטית, זה עובד, כי כך משתכנע ציבור האזרחים שהדברים החריפים הנשמעים בהמשך הם רק לגופו של עניין.  

תלמדו מהם תקשורת! לטובת הישיבות והכוללים תנהגו גם אתם בצביעות פוליטית, וכתכסיס תקשורתי תשדרו שותפות גורל והכרת הטוב גם לעם שהוא בשבילכם עם אחר.

 [ואגב, כמה איוולת טמונה במשפט הבא שחוזר עליו ח"כ חרדי פעם אחר פעם בנימה מתנצלת : 'אני פועל לטובת כלכלת המדינה כולה ולאו דווקא לטובת המגזר החרדי. כי תמיד אני אומר כשכלכלת המדינה טובה טוב גם לנו, כשרע למדינה כלכלית רע לנו החרדים שבעתיים' – אתם מבינים מה זה משדר לחילונים?]

 אנא הימנעו משזירת עלבונות אישיים ומגזריים בנאומים הפובליציסטיים שלכם, דברו בנחת גם אם אתם נורא נורא כועסים ופגועים. ובעיקר אל תשדרו בכל עת שכרון כח והתנשאות, גם אם תאלצו בשל כך לוותר על מחיאות הכפיים בתקשורת החרדית וטפיחות שכם של החברים.

 כי בנפשנו הדבר .

אם לא תנהגו כך ומפלס הזעם החילוני בנושא הגיוס ומעגל העבודה יעלה ונחשול השנאה עלול לחנוק כלכלית את עולם התורה.

אם כך יקרה חלילה אסון זה יהיה רשום על שמכם.

איפה האמפתיה?

הדיון סביב גיוס חרדים לצה"ל חזר בימים אלו לסדר היום הציבורי, החוק שנחקק בכנסת הקודמת בהובלת מפלגת "יש עתיד" עובר כעת שינויים כאלו ואחרים בהתאם לסיכום הקואליציוני עם המפלגות החרדיות. פרטי החוק והשינויים שנעשים בו כעת אינם מוכרים לי מספיק ואינני מעוניין להביע כעת עמדה לכאן או לכאן, אולם אני מבקש להתייחס לאופן שבו נערך הדיון הציבורי בנידון.

במדרש רבה (עו,ט) על פרשת השבוע פרשת "וישלח" מסופר שיעקב אבינו במפגש עם עשיו אחיו הסתיר את בתו דינה מפני שחשש שעשיו ירצה להינשא לה, ועל כך נאמר במדרש שיעקב נענש מפני שיתכן שדינה הייתה מחזירה את עשיו בתשובה.על דברי המדרש הללו הקשה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת "מיר", האם אמנם יעקב נדרש לתת את בתו לעשיו הרשע, רק בשל הסיכוי הקלוש שהיא תחזיר אותו למוטב, והרי חז"ל הזהירו שאדם לא ישיא את בתו לעם הארץ? הוא השיב שבוודאי שיעקב לא נדרש לעשות זאת, אלא שכשהוא החביא את דינה מפני עשיו היה עליו להיאנח ולחשוב כמה חבל שהוא צריך להחביא אותה מאחיו ומי יודע אולי היא הייתה יכולה להחזירו למוטב. העובדה שהוא לא נאנח באותה שעה על כך, היא שגרמה לחז"ל לבקר את יעקב על התנהגותו.

פעמים רבות, ההבדל בין שני מעשים זהים עשוי להיות גדול מאוד, רק בשל ההבדל באופן הרגשי שבו נעשו הדברים. דווקא כשנדרשים לעשות מהלכים כואבים, ישנה חשיבות גדולה מאוד לאמפתיה עם מי שנפגע מהמהלך הנדרש. אני זוכר את הכעס המוצדק כלפי יצחק רבין שהתבטא כלפי מתיישבי הגולן שחששו מהסכם עם הסורים שיכלול ויתור על רמת הגולן "הם יכולים להסתובב כמו פרופלורים", הכעס היה לא על ההסכמה לוותר על הגולן כמו על הזלזול הרגשי במתיישבים שעלולים להתפנות מבתיהם. כך גם בתקופת ההתנתקות מחבל עזה, חלק גדול מהכעס כלפי אריאל שרון היה על היחס המנוכר שלו כלפי המתיישבים שפונו מבתיהם. האמפתיה וההזדהות עם הסובל גם כשאין מנוס מגרימת אותו סבל, היא הכרחית בשביל לצמצם למינימום את הכאב הכרוך באותו מהלך.

בשאלת גיוס החרדים לצה"ל, עומדים משני צידי המתרס קבוצות בעלות מטען ערכי ואידאולוגי כבד, שכל אחת מהן חשה מאוימת. מעבר אחד עומדת החברה הישראלית שחשה ניצול לרעה עוול מוסרי וחוסר צדק משווע, בכך שקבוצה גדילה והולכת במדינת ישראל איננה שותפה בנטל הביטחוני הכבד המוטל על המדינה. מהעבר השני ניצבת הקהילה החרדית שחוששת מפגיעה בבבת עינה, בעולם התורה והישיבות שהוקם בעמל רב במשך עשרות שנים. על הפער בין שתי הגישות מנסים כבר שנים רבות לגשר, ויש לקוות שבסופו של דבר תימצא הנוסחה שתהיה מקובלת על כל הצדדים. הבעיה הגדולה ביותר בשיח שהתנהל עד כה בזירה התקשורתית והפוליטית, היא שפעמים רבות נראה שמדובר בדו שיח של חרשים. האם החברה בישראל איננה יכולה להביע הזדהות עם החשש של הקהילה החרדית, גם אם לדעתה הוא איננו מוצדק ובכל אופן איננו מצדיק את המציאות הנוכחית? האם החרדים אינם מסוגלים להבין ללבם של חיילי צה"ל והוריהם החשים מנוצלים לרעה, גם אם לדעתם יש לכך הצדקה דתית ומוסרית?

נדמה לי שבנקודה זו נכשלו נציגי הציבור ואנשי התקשורת משני הצדדים, אנשי "יש עתיד" בשעתם לא השכילו להביע אמפתיה לחששות של הקהילה החרדית, והמפלגות החרדיות כעת לא ידעו להביע הבנה לרחשי הלב של כלל החברה הישראלית, וכמדומני שהדברים נכונים גם על אנשי התקשורת בשני הצדדים. זהו בעיניי האתגר הגדול העומד בפנינו כיום, להבין ולהקשיב לצד השני דווקא כשאנו עומדים על דעתנו ופעלים על פיה.

בעולם היהודי מפורסמת המעשייה על רב אחד, שבאו אליו להתדיין שני יהודים אשר הסתכסכו ביניהם. הראשון שטח את טענותיו בפני הרב. כשסיים לדבר אמר לו הרב: "אתה צודק". שטח גם השני את טענותיו בפני הרב. כשסיים השני לדבר אמר גם לו הרב: "אתה צודק". קפצה ממקומה אשת הרב אשר האזינה לשיחה ואמרה בתימהון לבעלה: "כיצד זה ייתכן שגם היהודי הראשון צודק וגם היהודי השני צודק?" ענה לה הרב: "גם את צודקת". נראה שאם לא נוכל לעשות כמנהג הרב ולהצדיק את שני הצדדים, אבל לכל הפחות עלינו להקשיב כמותו לכל הצדדים ולהביע הבנה ואמפתיה לעמדתם.

ללמוד בשמחה

פורסם בכתב העת "הד החינוך"

אשרי משכיל אל דל

בפרשות האחרונות למדנו על אברהם אבינו ועל מידת החסד שבה נהג עם כל אדם בכל מצב, ועל כך שגם את בניו אחריו ציווה בעשיית צדקה. את גמילות חסדים מנו חז"ל בין שלושת הדברים שעליהם עומד העולם (אבות א,ב), ומידת גמילות חסדים היא גם אחת משלושת המידות שהתייחד בהם עם ישראל (יבמות עט,א).

לכאורה, ניתן לחשוב שהביצוע של גמילות חסדים הוא דבר פשוט, עלינו לסייע לכל מי שנזקק לכל עזרה שהיא בכל זמן ובכל מצב, אולם מדברי דוד המלך בספר תהילים (מא,ב), "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ השם" ניתן ללמוד שהדבר איננו פשוט, הוא דורש מחשבה והתבוננות על מנת לעשותו בשכל ובתבונה.

מצוות החסד והצדקה טומנת בחובה סכנה גדולה, היא עלולה לגרום לנזקק להסיר מעצמו אחריות לדאוג לצרכיו ולהסתמך באופן קבוע על חסדי הזולת. במצב כזה, הצדקה והחסד שניתנים לו הופכים אותו לתלותי ולחסר יכולת לעמוד בזכות עצמו. זוהי הסיבה שחז"ל החשיבו את הצדקה הניתנת קודם לנפילה, כפי שכתב רש"י על הפסוק "והחזקת בו" (ויקרא כה,לה) שהמצווה היא להחזיק בעני טרם שייפול והמשיל זאת לחמור עם משא שקודם הנפילה די באדם אחד שיתמוך בו ולאחר הנפילה לא די אפילו בחמישה. זהו כנראה גם הטעם להלכה שנאמרה במצוות "עזוב תעזוב עמו" (שמות כג,ה) שאם האדם עצמו איננו טורח להרים את המשא אין מצווה לסייע לו.

כשאנו מתבוננים בתחומים השונים הנתמכים בפילנתרופיה במחננו, ניתן לראות שרק מעט מהם נוגעים למניעת הזדקקות עתידית ורובם נועדו לסיוע לאחר מעשה. ארגוני הצדקה והחסד הרבים בקהילה החרדית, עוסקים בעיקר בעזרה לאלו שכבר נקלעו למצוקה כלכלית או למצב בריאותי לקוי, ורק מעט מהם נועדו למנוע את העוני או את החולי.

עלינו ללמוד ללכת בדרכיו של הקב"ה אשר כדברי חז"ל "מקדים רפואה למכה", ולהגביר את עשייתנו בטיפול מונע. כך בתחום הכלכלי עלינו לפעול להגדלת ההכנסה למשפחות טרם הגעתם למצוקה כלכלית, בתחום הבריאות מחובתנו להגביר את המודעות לאורח חיים בריא ולספורט ולהימנעות מעישון וכיו"ב, בתחום תאונות הדרכים אנו צריכים להגביר את החינוך לזהירות בדרכים, בתחום החינוך נדרשים אנו למצוא את הדרכים למניעת נשירה מהמסגרות ולא לעסוק רק בטיפול בנושרים וכן על זה הדרך בתחומים רבים אחרים. הטיפול המונע בכל תחום הוא יעיל יותר ועלותו פחותה בהרבה, באותם משאבים ניתן לסייע להרבה יותר אנשים והתועלת גדולה יותר.

בשנים האחרונות אני עסוק בעיקר בתחום החינוך, אני רואה יום יום כיצד ככל שאנו מגיעים לחניך בשלב מוקדם יותר אנו יכולים להביא אותו להישגים גדולים יותר, בהיבט הרוחני הלימודי ההתנהגותי והחברתי. אני רגיל לצטט בעניין זה את המחנך הגדול הרב זכריה גרינוולד שליט"א שהיה אומר להורים "אני מומחה לכלים עדינים, אבל אינני יודע מה לעשות עם מי שהיה לו כלי עדין והוא נפל על הרצפה".

זוהי בוודאי מלאכה גדולה ועליה ניתן בהחלט לקרוא את דברי דוד המלך שפתחנו בהם "אשרי משכיל אל דל" ואז גם נזכה לכל יתר הברכות שנאמרו שם בתהלים.

"שותפות במשימת הביטחון" ולא "שוויון בנטל"

דברים שפרסמתי בעמוד הפייסבוק של ה"מאבק למען שוויון בנטל"

חרדים צריכים לשרת בצה"ל, בדיוק כמו כל אזרחי מדינת ישראל!

בנקודה זו, אני מסכים לחלוטין עם כל אלו המדברים על חוסר ההגינות והצדק בהמשך ההסדר שאפשר במשך עשרות שנים לרוב ככל הצעירים החרדים להישאר בעולם הישיבות ולא לשרת בצה"ל.

כאדם חרדי שעסק שנים רבות בהשתלבות חרדים בתעסוקה, בהכשרה מקצועית, בלימודים אקדמיים, בצה"ל ובשירות אזרחי, אני סבור שהנפגעים העיקריים מההסדר של "תורתו אומנותו" בממדים הנוכחיים הם החרדים עצמם. הסתגרותם של החרדים בישיבות ובכוללים לאורך עשרות שנים, גרמה לקהילה החרדית אסון גדול בהיבט התעסוקתי, הכלכלי, החברתי והמוסרי. שינוי המצב היה צריך להיות בראש ובראשונה מטרה של החרדים עצמם, היות והמשכו יביא רק להחמרת מצבם בכל ההיבטים.

יחד עם זאת, אני סבור שהמחשבה ששינוי המציאות יתאפשר באמצעות מחאה ציבורית חקיקה ופסיקות משפטיות בלבד, נובעת מחוסר הבנה מוחלט. שינוי כה עמוק כרוך בהיבטים אידאולוגיים, חברתיים, פסיכולוגיים, משפחתיים וכלכליים, שאינם ניתנים לשינוי מהיר וחיצוני. זהו תהליך שינוי עמוק שמחייב שינויים מתוך הקהילה החרדית, שיתפרש על פני שנים ארוכות ושהתוצאה שלו לא תהיה מושלמת.

אני מודע לכך שלמתבונן מבחוץ ישנו קוצר רוח מובן מול חוסר צדק מתמשך שמשתנה באטיות, הדוברים החרדים שמדברים על תהליכים ארוכים חשודים בכך שהם מבקשים להשאיר את המצב על כנו ומשלמים מס שפתיים, אבל חשוב לזכור שהניסיון לשנות דברים מהר ובכוח יכול לגרום לנזק רב.

לא כל דבר נמדד במספרים, יש צורך לבחון את הדברים לעומק. אילו מדינת ישראל הייתה מגייסת בכוח את כל הצעירים החרדים לצה"ל, האם המטרה הייתה מושגת? ברור שהיה יותר שוויון בנטל, אבל האם המחיר שכרוך בכך של קיטוב, שנאה, עוינות, תחושת נרדפות וחוסר נאמנות הוא כדאי?

אינני אוהב את התנהלות המפלגות החרדיות בעניין, אבל לא אהבתי גם את התנהלות המפלגות שהובילו את חוק הגיוס בכנסת הקודמת.

יש לנו מטרה משותפת, אנחנו עשויים לגלות שיש בשני הצדדים פרטנרים לשיפור המצב הקיים, אבל אני מתקשה להאמין שהדרך הזו עוברת במאבק שאתם מנסים כעת להוביל.

אני מבקש לסיים בכמה הערות סמנטיות בנוגע לכותרת "מאבק למען שוויון בנטל", כפי שכתבתי אני סבור שהשגת המטרה איננה צריכה להיות במאבק אלא בדרכים אחרות, גם בנוגע לשוויון אני סבור שהוא בלתי אפשרי שהרי גם בין החיילים המשרתים עצמם אין שוויון לכן אני סבור שההגדרה הנכונה היא "שותפות", ובאשר להגדרת השירות הצבאי כנטל נראה לי שזוהי הגדרה שחוטאת לערך החשוב שיש בשירות הצבאי ובשמירה על ביטחון העם והארץ ואני מעדיף את ההגדרה "משימה", לכן הייתי מציע את הכותרת הבאה "הדרך למען שותפות במשימת הביטחון".

מיומנו של שד"ר

כתב מינוי לשד"ר

כדרכם של ראשי ישיבות מאז ומקדם, גם אני נדרש לכתת את רגליי לפתחי נדיבים, בבקשה שיעמדו לימין ישיבתנו - ישיבת "חכמי לב" בעין טובה ובנפש חפצה.

אני מבקש לשתף אתכם באתגר המיוחד העומד בפנינו.

נדבנים חרדים עשויים להתעניין בפרוטרוט בישיבה ובתלמידיה, לשמוע על הקשיים בהווה ועל תכניותינו לעתיד, על אופי התלמידים והוריהם, על ההסכמות וההתנגדויות לישיבה ולדרכה. בסיום, הם יביעו את הערכתם ותמיכתם לרעיון של הישיבה ועל החשיבות שבדבר, אבל הם יאמרו בשפה רפה שהם חוששים לתמוך בישיבה שאינה זוכה לברכת הדרך גלויה מגדולי התורה בישראל.

נדבנים לא-חרדים, ישמחו לשמוע על חידוש בעולם הישיבות בישראל, על ההשפעה לטובה שעשויה להיות ל"ישיבה תיכונית חרדית" על השתלבות עתידית של החרדים בעולם העבודה. הם יאמרו שבוודאי מדובר בדבר חשוב עבור מדינת ישראל בכלל ועבור הקהילה החרדית בפרט, אבל הם יסיימו בכך שהם מתמקדים בנושאים אחרים. ניתן להבין שעם כל האמפתיה, תרומה לישיבה חרדית גם אם היא תיכונית איננה מתאימה להם.

קרנות פילנתרופיות אחרות, ירצו להבין היכן נמצאת מדינת ישראל בתמונה. כיצד יתכן שאנשי ציבור ישראלים ושרי החינוך לדורותיהם ידברו גבוהה גבוהה על הצורך של החרדים ללמוד את מקצועות היסוד, על מנת לאפשר לבוגרי החינוך החרדי לרכוש מקצוע ועבודה מכניסה, ובסופו של יום המדינה איננה יוצאת מגדרה לממן את החינוך בישיבות התיכוניות החרדיות באופן משמעותי? ההסברים על הצורך בקריטריונים שוויוניים, על יועצים משפטיים ועל חשבים, אינם נראים להם משכנעים, ובצדק.

תורמים פוטנציאליים נוספים, ירצו להבין מהו הפוטנציאל המספרי של הישיבה? מדוע יש צורך בכל כך הרבה שעות לימוד? האם חייבים חינוך פנימייתי? לאן ימשיכו הבוגרים? עוד שאלות טובות אחרות. לבסוף הם יציעו שנגיש בקשה מסודרת במועד ונחכה בעזרת ה' לתשובה שאולי תגיע ביום מן הימים.

אני מבין את הרבנים המכירים בחשיבות הישיבה, אבל חוששים לתמוך בה בגלוי. אני מכיר בקושי של גורמים מחוץ לקהילה החרדית לתרום לחינוך שהם אינם מאמינים בערכיו המרכזיים. אני מודע למגבלות של נבחרי הציבור להקצות משאבים עבור דברים חשובים בעיניהם בשל מהלכים ביורוקרטיים נדרשים. אני יודע שישנם עוד מיזמים רבים וטובים אחרים, מעבר לחינוך תיכוני חרדי. אולם אני מאמין שלמרות הכל ישנם אנשים בעלי יכולות שיכירו בחשיבות העניין וישמחו לתמוך בו, אלא שאני עדיין אינני יודע איך להגיע אליהם.

אני מדמה את התהליך של חיפוש תמיכה כלכלית לחיפוש נפט, ישנם סימנים שונים לפוטנציאל של הימצאות נפט במקומות שונים, אבל בדרך כלל ישנם חיפושים רבים שאינם מביאים לשום גילוי, עד למציאת באר נפט בעלת פוטנציאל אמתי.

עצמאות חינוכית

אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הציבור החרדי לגווניו הוא בהיותו כפוף למרותם של גדולי תורה ויראה, אשר בשל יגיעתם בתורה במשך שנים רבות זכו ונתקיימו בהם דברי רבי מאיר במסכת אבות: "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה… ונהנין ממנו עצה ותושיה... ונותנת לו מלכות וממשלה... ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים".

הדרכתם ועצתם של גדולי התורה ניתנת בענייני הפרט והכלל, בתחומי החינוך הבריאות והפרנסה ובמגוון רחב של נושאים אחרים.

בעניין זה ישנו הבדל משמעותי בין הרמה האישית לרמה הציבורית.

האדם הפרטי אמור למצוא לו בעצמו את הרב שבעצתו הוא שואל ועל פי הוראותיו הוא נוהג, בעוד שבענייני ציבור, בין ברמה המקומית ובין ברמה הארצית, יש צורך בקבלת ההכרעות של רבנים שהתמנו לשם כך כשכל הציבור מחויב להכרעתם.

את הצורך בהכרעה של רב מסוים בעניין ציבורי ניתן לראות החל מרבני בתי כנסת, רבני שכונות ורבני ערים הנדרשים להכרעות ברמה המקומית וכלה בגדולי הדור ומועצות גדולי וחכמי התורה הנדרשים להורות ברמה הארצית.

עם השנים חל טשטוש גדול בין הממד האישי לממד הציבורי, חלק גדול מהנהגותיו של היחיד הפכו לעניין ציבורי, ומעתה היחיד איננו רשאי להכריע בעצמו עם איזה רב הוא נועץ בענייניו.

במקום זה נכנסו לפעולה ממונים מטעם עצמם, אשר שמו לעצמם למטרה לקבוע לציבור הרחב את הדרך שעליו לנהוג בכל דבר ועניין, על ידי הפיכת כל הנהגה של הפרט לעניין ציבורי, כשכמובן הם גם אלו הקובעים את זהות גדולי התורה שיכריעו באותן שאלות.

ניתן להרחיב רבות אודות זהותם ומניעיהם של אותם גורמים, אולם בקצרה ניתן לומר שבמרבית המקרים אלו הם מה שקראו חז"ל "מטילי אימה על הציבור שלא לשם שמיים". (ראו רמב"ם הלכות תשובה ג, יג והלכות סנהדרין כה, א)

על מנת לאלץ את הפרט לקבל את מרותם גם בענייניו האישיים, נדרשו אותם גורמים להשתמש במוקדי כוח שונים, אולם נראה שהאמצעי החזק ביותר בנקודה זו הוא השימוש שלהם במנהלי מוסדות החינוך החרדים בכלל והתיכונים לבנות בפרט.

כידוע, תהליך הקבלה למוסדות אלו - שבעבר פתחו את שעריהם עבור כל מי שחשקה נפשו בתורה ויראת שמיים - נעשה קשה ומורכב משנה לשנה והתלמידים/ות והוריהם/ן נבדקים בשבע עיניים. בשל כך, בכל פעם שאותם גורמים מבקשים לנקוט סנקציה כנגד אדם מסוים או קבוצה מסוימת, הדרך הפשוטה ביותר עבורם היא לגרום לו / להם קשיים בתהליך קבלת בניהם ובנותיהם למוסדות החינוך.

המצב הקיים הוא בוודאי בגדר "אימה יתירה על הציבור" ועל כל צעד ושעל ניתן לראות כיצד אנשים רבים במחננו חרדים שמא יפגעו בסיכויי בנם או בתם ללמוד במקום שחשקה נפשו, יש הסבורים שיש להיאבק בתופעה כאובה זו בדרכים שונות תקשורתיות ומשפטיות, אולם נראה שישנה רק דרך יעילה אחת. ככל שיקומו יותר מוסדות חינוך עצמאיים שיצהירו שהם בוחנים אך ורק את המועמד/ת לגופו/ה ולא את ההורים ומוצאם והנהגתם האישית, כך נוכל לבטל את אותה אימה יתירה

לשם מה לומדים גמרא?

לשם מה לומדים גמרא? השאלה הזו מעסיקה מן הסתם תלמידי ישיבה רבים, והיא נשמעת גם בין כותלי ישיבתנו - ישיבת "חכמי לב"

אני מעביר את השאלה החשובה הזו בחזרה לתלמידים, "למה לדעתכם לומדים גמרא?", אני שומע בדרך כלל תשובות שונות כמו שישנה מצווה ללמוד תורה ושהגמרא מפתחת את השכל ועוד כהנה וכהנה, על המצווה ללמוד תורה אני משיב שניתן לקיים את המצווה בתורה, נביאים, כתובים, משניות, רמב"ם, שולחן ערוך ועוד ועוד. על פיתוח השכל אני טוען שניתן לפתח את השכל בדרכים נוספות.

בשלב זה אני מבקש מהתלמידים שיסבירו לי בקצרה "מהי גמרא?", התשובה המקובלת אצלם היא שהגמרא היא פירוש למשנה, אולם זוהי לכאורה הגדרה משונה שכן על מנת לכתוב פירוש למשנה אין צורך בשאלות וקושיות, הוכחות ודחיות, סברות ראשונות ומסקנות, דרשות מפסוקים, מדרשי הלכה ומדרשי אגדה, קל וחומר וגזירה שווה ועוד.

חז"ל מגדירים שלושה שלבים על מנת שהאדם יהיה תלמיד חכם:

1. לקרות. 2. לשנות. 3. לשמש תלמידי חכמים. 

השלב הראשון זהו לימוד תורה שבכתב, השלב השני הוא לימוד תורה שבעל פה, והשלב השלישי זו היכולת לדון בכל נידון חדש הבא לפנינו ולראות למה הוא דומה ומה דינו. בעבר נעשה השלב השלישי כשהתלמיד שימש בפועל תלמידי חכמים וראה כיצד הם דנים בכל שאלה הבאה לפניהם, אולם בשל הגלות לא תמיד התאפשר לעשות זאת. כאן בא מקומה של הגמרא, היא מכניסה את הלומד לבית מדרשם של אמוראי בבל והוא יכול להקשיב ולשמוע להתבונן ולראות כיצד הם מקשים ומתרצים, מוכיחים ודוחים, מקישים מסוגיה לחברתה ומדין למשנהו, מדמים ומחלקים, סותרים ובונים.

ניתן להמשיל זאת לאדם שהביאו לפניו לאכול ולשתות מכל מעדני העולם, אולם הוא איננו יודע כיצד ניתן להכין את כל המאכלים והמשקאות הללו, עד שייכנס למטבח וילמד את רזי הטחינה והלישה, האפייה הבישול והטיגון ועוד ידע מקצועי רב. המשנה היא כשולחן ערוך לאכילה ומי שלומד אותה ידע הלכה פסוקה, אולם רק מי שייכנס לגמרא ידע כיצד מכינים את הסעודה. זוהי הסיבה שהמשנה היא הספר המסודר ביותר שכתבו חז"ל לעומת בתלמוד בבלי שהוא הספר המבולגן ביותר. זהו בדיוק המראה של המטבח בזמן הכנת המאכלים.

הרמב"ם בפתיחת "משנה תורה" כותב שמי שילמד תורה שבכתב כולה ואחר כך בספרו ידע את כל התורה כולה ולא יצטרך לספר אחר בינתיים, ורבים התקשו בדבריו וכי אין צורך ללמוד תלמוד, אולם למדקדקים בדבריו הדבר פשוט. בהלכות תלמוד תורה פסק הרמב"ם שעל האדם לשלש לימודו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד, הרמב"ם בהקדמתו בא לומר שאת השליש במשנה שמשמעו לימוד תורה שבעל פה ניתן לקיים בספרו, אבל את השליש בתלמוד שזהו שימוש תלמידי חכמים ברור שלא ניתן לקיים בלימוד ספרו.

תלמידים שאינם מעוניינים להיות תלמידי חכמים ודי להם בידיעת ההלכות כמות שהן, ככל הנראה אינם צריכים ללמוד גמרא. אנו מעוניינים בתלמידים שאינם מסתפקים במועט, אלא מבקשים לדעת את הדרך שבה ניתן לדון בכל מקרה חדש הבא לפנינו מתוך ההלכות הידועות לנו.

ההסכמה שבאי-הסכמה

אמש השתתפתי במפגש של קבוצת "חי"ש - חרדים ישראלים" בפייסבוק שהתקיים במרכז "נפגשים" בירושלים, אני מבקש כעת לשתף אתכם בתובנה אחת שלי מהערב הזה.

המשפט ששמעתי הכי הרבה פעמים במהלך הערב היה "אני קורא את דבריך, עם הרבה דברים אינני מסכים, אבל טוב שיש אי הסכמות בינינו". הדברים הללו נאמרו בווריאציות שונות מפי אנשים שונים, ואני חושב שהוא מבטא באופן הטוב ביותר את החידוש שבקבוצה זו.

במפגש אתמול ניתן היה למצוא אנשים מכל הפסיפס המרכיב את הקהילה החרדית בישראל, גברים ונשים, אברכים ועובדים, בעלות מטפחות ובעלות פאות, ישראלים וחוצניקים, מודרנים ושמרנים, בעלי תשובה וחרדים מלידה, בעלי חולצות לבנות ובעלי חולצות צבעוניות, לובשי חליפות וחובשי מגבעות לצד נטולי חליפות ומגבעות, יזמים חברתיים ויזמים עסקיים, צעירים ומבוגרים, ליטאים ספרדים וחסידים, ועוד כהנה וכהנה.

מהו המכנה המשותף שכינס את כולם יחד? נראה שלא היה ניתן למצוא שום נושא שהייתה לגביו הסכמה בין המשתתפים, לא בענייני חינוך ולא בענייני תעסוקה, לא בכלכלה ולא בפוליטיקה, לא במדיניות חוץ ולא במדיניות פנים וכיו"ב.

אני סבור שהמכנה המשותף של כל הנוכחים הוא בשני דברים: 1. אכפתיות 2. סובלנות. 

כל הנוכחים אכפתיים מדברים מסוימים הקיימים במחננו, הם מבקשים להביע את עמדתם בנושאים הללו ולמצוא דרכים לשיפור המצב המצוי לכיוון המצב הרצוי להבנתם. זהו בעיניי דבר מבורך, אבל כמותם ניתן למצוא בקהילה החרדית אלפים רבים.

החידוש הגדול בעיניי בקרב המשתתפים זו היכולת להכיל ולכבד חילוקי דעות, המסוגלות של המשתתפים לא להסכים לעמדת השני ואפילו לכעוס ולהגיב בחריפות כנגד דעות ועמדות שנראים להם שגויות, ויחד עם זאת להמשיך לכבד את אותו אדם ואפילו לראות בו שותף לדרך בדברים שלגביהם יש הסכמה.

אמרו חז"ל "אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות ובאחיות בגט ישן ובספק אשת איש ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק בכסף ובשוה כסף בפרוטה ובשוה פרוטה לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל ולא ב"ה מבית שמאי ללמדך שחיבה וריעות נוהגים זה בזה לקיים מה שנאמר (זכריה ח) האמת והשלום אהבו" (יבמות יד,ב). נדמה לי שמאמר זה יכול לשמש המוטו של קבוצה זו.

המנהיג שלא שתק

היום חל יום השנה ה-14 לפטירתו של הגרא"מ שך זצ"ל, ואני מבקש לציין את הדבר שאני סבור שעל כולנו ללמוד ממנו.

מנהיגותו של הגרא"מ שך נידונה רבות, יש הדורשים לשבח את עמידתו ללא חת בכל תחום בענייני הציבור החרדי ואת הצלחתו ללכד את הציבור הישיבתי-ליטאי תחת מנהיגותו, ויש הדורשים לגנאי את מאבקיו החריפים בכל מי שלא יישר קו עם עמדתו בנושאים שונים. 

בשנים האחרונות, בעקבות הפילוג הפנים-ליטאי נטושה המערכה סביב מורשתו והמשך דרכו של הגרא"מ שך. אני מבקש להתייחס כאן לעובדה יוצאת הדופן שהגרא"מ שך הביע בכל תחום ונושא את עמדתו ברבים, הוא נאם בכל מקום וכתב מכתבים ומאמרים שהתפרסמו בכל פעם ברבים. הדברים מתועדים בעיתונות התקופה ובסדרת "מכתבים ומאמרים". העיתונאי אבישי בן חיים בעבודה מצוינת הראה בספרו "איש ההשקפה" כיצד הייתה לגרא"מ שך עמדה ברורה בכל נושא. 

לצערנו, קשה לראות המשך לדרך זו בכל המנהיגות הרבנית-ליטאית בת ימינו, גדולי התורה נמנעים מלהביע באופן ברור וגלוי את עמדתם בכל נושא בחיי הכלל והפרט. רבים אמנם מדברים בשמם בתקשורת ובפוליטיקה החרדית, אבל קשה לראות כאן משנה ברורה ומוסמכת. לא נראה לי שאבישי בן חיים יוכל לחזור על המהלך עם הגרי"ש אלישיב זצ"ל או עם הגראי"ל שטיינמן והגר"ח קנייבסקי שליט"א. 

המקרה האחרון שזכור לי של גדול בתורה שפרסם דברים ברבים הוא של הגרמ"ה הירש ראש ישיבת "סלבודקא" שפרסם לפני כשנה מאמר אודות לימודים אקדמיים לחרדים, אבל כמדומני שזהו היוצא מן הכלל שאינו מלמד על הכלל.

"כולל אברכים" כדרך חיים, היתכן?

אני מבקש לקיים כאן את עצת חז"ל על הפסוק "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" כדעת האומר "ישיחנה לאחרים" (יומא עה,א)

לפני למעלה מעשר שנים התחלתי לעסוק בשילוב של צעירים חרדים בעולם העבודה, עבדתי ב"תבת" בג'וינט-ישראל בפיתוח וניהול תכניות תעסוקה, הייתי שותף בהקמה של קרן ק.מ.ח. ו"ידידות טורונטו" לסיוע כלכלי לסטודנטים חרדים, פרסמתי מאמרים והרציתי בנושא בבמות שונות והייתי מעורב במחקרים וניירות מדיניות רבים. בשנים הללו נטלתי חלק משמעותי בהשתלבות חרדים בהכשרות מקצועיות ובלימודים אקדמיים, בצה"ל ובשירות האזרחי, כדרך לכניסה לעולם העבודה ולפרנסה בכבוד. במבט לאחור נראה שחל שינוי משמעותי בתחום זה, המסלולים השונים של תעסוקה אפשרו לאלפי צעירים חרדים למצוא את דרכם לעולם העבודה, ולמרות הקשיים השונים נראה שהמהלך ממשיך ומתרחב.

לאורך השנים, היה ברור לי שקהל היעד המרכזי של התכניות השונות הם אלו שמטבעם נועדו ללכת בדרכו של שבט זבולון, לעמול לפרנסתם ולתמוך בשבט יששכר הספון באוהלה של תורה. נראה שברוב המקרים אלו שפנו ללימודים מקצועיים ואקדמיים, לצבא ולשירות האזרחי ולעולם התעסוקה, לא השתייכו לשכבה הגבוהה של תלמידי הישיבות והכוללים שעשו חיל בלימוד תורה. בכל מקרה של אברך ת"ח שפנה לעולם המעשה, היה מדובר במקרה מיוחד ובמניעים מיוחדים.

כעת אני מבקש לייחד את הדיבור דווקא על שבט יששכר, כלומר על אלו שמטבעם מתאימים לשקוד על לימוד תורה והרבצתה. במשך עשרות שנים עולם הישיבות התרחב והתפתח וכל תלמיד חכם צעיר השתלב במוקדם או במאוחר במשרה תורנית כלשהי, כראש ישיבה, ר"מ, משגיח רוחני, רב, דיין, מהדיר ספרות תורנית, מרצה, משיב וכיו"ב. באותם שנים מרבית בוגרי עולם הישיבות היו מהקהילה הליטאית, הם הרביצו תורה גם בישיבות של הציונות הדתית, בישיבות חסידיות, בישיבות ספרדיות, בתנועת התשובה ובמסגרות נוספות. מאוחר יותר, הציונות הדתית העמידה רבנים מתוכה, גם הציבור החסידי והספרדי הצמיח תלמידי חכמים משלו, המשרות התורניות בעולם הרבנות והדיינות כבר אוישו ולמרות הגידול הטבעי של הישיבות והכוללים זמן ההמתנה למשרה תורנית התארך יותר. לאור זאת, ההתפתחות של ישיבות שונות לנושרים עם אברכים הלומדים בחברותא עם בחורים, וכן מיזמים שונים של חונכות לילדים נערים ובחורי ישיבות, סיפקו לאברכים רבים תחליף למשרה תורנית רגילה. כך גם המיזמים השונים של "עוז והדר" "שוטנשטיין" "חברותא" "מתיבתא" "דרשו" וכדו', כך גם מפעלי ה"קירוב" של קרן וולפסון כדוגמת "נפש יהודי" ועוד. למרות זאת, בעשור האחרון כמדומני שהגענו גם במסלולים החדשים לרוויה גדולה במשרות תורניות, והסיכוי של אברך מן השורה ואפילו אם הוא עשה חייל בלימודו לקבל משרה תורנית עומד להערכתי על פחות מ-10%. הנתונים האחרונים שראיתי בנידון, סיפרו על 12,000 אברכים מעל גיל 45, ואין ספק שהמספר יכפיל וישלש את עצמו בשנים הבאות.

השיח סביב תעסוקת גברים חרדים, נסוב בדרך כלל סביב הסוגיה הכלכלית. יש שמדברים על מצוקת המשפחה החרדית ויש שרואים את המשמעויות הרחבות של כלכלת ישראל בשיעורי תעסוקה נמוכים. אני מבקש להתעלם בדיון זה לחלוטין מהמרכיב הכלכלי, למרות שגם הוא משמעותי בנידון זה.

למיטב הבנתי, האדם בטבעו מבקש להעניק לאחרים מתורתו, ככל שתורתו רבה יותר כך שאיפתו ללמד גדולה יותר, זוהי גם התפילה שלנו בכל יום "ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד". המצב הנוכחי מאפשר רק למתי מעט לממש את היעוד הזה, וגם אז לא בהכרח שיהיו אלו הטובים ביותר, שכן הדבר תלוי פעמים רבות בקשרי משפחה ו/או ביכולת לגייס תלמידים ו/או תורמים. זהו מצב לא טבעי ולעניות דעתי גם לא מעשי. בשל כך, רבים מהאברכים המבוגרים עלולים לאבד את חדוות הלימוד שלהם ולראות במצבם אילוץ וחוסר ברירה.

עד כה, תלמיד טוב בישיבה ובכולל ראה את עתידו במשרה תורנית כזו או אחרת, אולם כעת כל מי שעיניו פקוחות והוא רואה נכוחה יודע שסיכוייו להגיע לכך הם נמוכים. האם ניתן יהיה להמשיך בדרך זו במתכונת המקובלת? בעבר, אם ראית אברך בן 45 יכולת להסיק או שהוא איננו מתאים למשרה תורנית או שהוא העדיף לשקוד על לימוד תורה לשמה ולוותר על משרה כזו, אולם כיום עליך להסיק שהוא ראה חייל בלימודו ולכן לא פנה לעולם המעשה אולם אין לו את הקשרים שיזכו אותו במשרה הנכספת.

לצערי הרב, אני סבור שכל המיזמים הרבים והחשובים הנוגעים לתעסוקת חרדים אינם עונים על המצוקה הזו. דומני שבעיה זו מצריכה חשיבה שונה לחלוטין, על המבנה של עולם הישיבות והכוללים בימינו, אולם אין לי עדיין את היכולת לשרטט אפילו קווים כלליים למבנה זה. אני חושש שהתעלמות ממציאות זו, עלולה להיות הרת אסון בהיבט הרוחני.

המחשבות הללו טורדות את מנוחתי רבות בחודשיים האחרונים, אולם לרגל יום השנה ל"חזון איש" והגרא"מ שך מנהיגי הקהילה הליטאית בדורות האחרונים ראיתי צורך לשתף בהם גם אתכם.

האם צל הרים נדמה לי כהרים?

מהו "רצונו של מקום"?

במסכת ברכות נחלקו ר' ישמעאל ור' שמעון בר יוחאי בדרך הראויה בין הצורך ללמוד תורה לבין הצורך לעסוק בענייני העולם הזה.

"ר"ש בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' (ישעיהו סא) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' (דברים יא) ואספת דגנך, ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' (דברים כח) ועבדת את אויביך וגו' " (ברכות לה,ב)

דברי רשב"י תמוהים מאוד, שהרי הפסוק "ואספת דגנך" נכתב במפורש בזמן שעם ישראל שומר את התורה, כפי שאנו אומרים כל יום בקריאת שמע, "וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". פסוקים אלו נאמרו כשעם ישראל שומר את המצוות אוהב את ה' ועובד אותו בכל ליבו ונפשו, כיצד אם כן ניתן לומר שזהו מצב שישראל אינם עושים רצונו של מקום?

למדנו מכאן דבר נפלא, "רצונו של מקום" איננו מסתכם בשמירת תורה ומצוות מליאה, היות והקב"ה מצפה מאיתנו לדבר מה גדול יותר. לא נאמר כאן שעם ישראל איננו מקיים את "ציוויו" של הקב"ה אלא את "רצונו", כלומר שעם ישראל איננו מנסה להבין מתוך המצוות את רצון ה' ולעשות אותו. במצב כזה, אין תביעה כלפי עם ישראל והוא באמת זכאי לכל הברכות הרגילות, אבל רשב"י מלמד אותנו שיש מצב גבוה יותר מזה שבו עם ישראל מוגדר "עושה רצונו של מקום" ואז הוא זכאי לברכות גדולות יותר כפי שנאמר על ידי ישעיהו הנביא.

זהו לדעתי מסר חשוב מאוד עבורנו, שגם לאחר קיום כל התורה והמצוות לפי הספר עדיין עלינו לחפש מהו רצון ה', כמדומני שזהו הציר המרכזי שסביבו סובב הרמח"ל בספר "מסילת ישרים".